171

(כדאיתא בגמ'^יא שלפי חשבונו של אחש­ורוש מלאו השבעים שנה דגלות בבל ובנ"י לא נגאלו — "אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי" והוציא את כלי המקדש להשתמש בהם כו'), א"כ "כל מי שנהנה מאותה סעודה הוא יורה שהוא שמח על חורבן המקדש".

אבל לכאורה אין הענין מובן^יב, שהרי המדובר כאן הוא אודות גזירת כלי' ר"ל הכוללת גם את הטף (שאינם בני חיובא), וכמפורש במגילת אסתר^יג שגזירת המן היתה על העם כולו, "מנער ועד זקן טף ונשים". וא"כ, בשלמא אם נתחייבו כלי' "מפני שהשתחוו לצלם" ניחא, כמ"ש ב­מפרשים^יד ד"בע"ז שייך שפיר כלי' כמו בעגל דכתיב^טו ואכלה אותם כרגע"^טז. אבל איך אפ"ל שעבור זה שנהנו כו' ו­הראו שהם שמחים על חורבן ביהמ"ק — תהי' גזירת כלי' גם על אלה (הטף) שלא חטאו בזה^יז?

ג. ויש לבאר זה בהקדם משארז"ל^יח שבנ"י נמשלו ל"כבשה (אחת) העומדת בין שבעים זאבים", ו"גדול הרועה (הקב"ה) שמצילה ושומרה". והיינו שה­מצאם של ישראל בין האומות הוא ל­פעמים באופן שקיומם הוא נסי למעלה מן הטבע, בדומה ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים", שאין מקום בטבע ל­קיומה, אלא שבחסדו של הקב"ה ("גדול הרועה") מצילם ושומרם בהנהגה נסית שלמעלה מהטבע.

אמנם, במה דברים אמורים שבנ"י נשמרים בהשגחה מיוחדת ואין ה"שבעים זאבים" יכולים לנגוע בהם — כאשר הנהגתם היא בהתאם לזה, שסומכים על הקב"ה שיצילם וישמרם. אבל כשהם "מנגדים" לשמירה זו, על ידי שמחשיבים (בהנהגתם) את ה"זאבים" וכוחותיהם ה­טבעיים — הרי הם מפקיעים את עצמם ח"ו מהשמירה הנסית^יט ומכניסים עצמם תחת הנהגת הטבע.

[ע"ד ביאור הרמב"ם^כ במש"נ^כא "והס­תרתי פני מהם גו' ומצאוהו רעות רבות גו' על כי אין אלקי בקרבי מצאוני ה­רעות האלה" — בדרך מציאה, דכאשר האדם מבדיל את עצמו מהשם, "השם נבדל ממנו והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו", היינו שהוא מסלק ממנו השגחתו המיוחדת "להמלט מיד המקרה" — ובמילא נשאר "מופקר ל­מקרה"^כב.

ויש לומר, שזוהי גם כוונת הרמב"ם (בריש הלכות תעניות^כג) בפירוש מש"נ^כד "והלכתם עמי בקרי והלכתי (גם אני^כה)

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org