משיחות יום ה' פ' בשלח, י"א שבט — וש"פ בשלח, שבת שירה, י"ג שבט ה'תשנ"ב

א. בהקביעות דהעשירי בשבט (יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) ביום הרביעי בשבוע (בכמה שנים וכן בשנה זו) — כמה ענינים:

לכל לראש — מעלתו של יום הרביעי בשבוע (מצ"ע), שבו נתלו המאורות, „שני המאורות הגדולים"^א.

ועוד וג"ז עיקר — שנקרא „קמי שבתא"^ב, כיון שבו מתחילה ההכנה ליום השבת שלאחריו (שבשנה זו בו נעשית העלי' והשלימות דיום ההילולא באופן ד"ויכולו"^ג), כמודגש בשירו של יום שסיומו וחותמו ב"לכו נרננה הקטן"^ד, ההתחלה (ג' פסוקים ראשונים) דמזמור „לכו נרננה"^ה שאמירתו בשלימות היא בקבלת שבת, שבזה מודגש ג"כ שהשלימות דיום ההילולא שחל ביום הרביעי היא ביום השבת שלאחריו.

ועילוי נוסף מצד מעלתו המיוחדת של יום הש"ק זה (שהתחלתו ביום הרביעי) — שבת שירה — שבו מודגש הענין ד"לכו נרננה" (רינה ושירה), הן בהתחלת המזמור בשירו של יום הרביעי, והן ובעיקר בשלימותו בקבלת שבת.

ויומתק יותר ע"פ הידוע^ו ש"שיר" שייך במיוחד ליום השבת („מזמור שיר ליום השבת"^ז), כפירוש במאמר המשנה במסכת שבת^ח „כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר", שכל עלי' מדרגא לדרגא (שיוצאים מהדרגא הקודמת ונמשכים לעלות למעלה) היא ע"י שיר, ולכן גם עליית העולמות ביום השבת היא ע"י שיר — דיש לומר, שעיקר העלי' דיום השבת ע"י השיר היא בשבת שירה, וממנו נמשך גם בשאר השבתות^ט. ומזה מובן גם בנוגע לעליות דיום ההילולא (כידוע^י שביום ההילולא נעשית עלי' באין־ערוך לגבי כל העליות שלפני זה), שעיקרם ושלימותם (ביום השבת שקשור עם ענין השיר, ובפרט) בשבת שירה.

וענין נוסף בקביעות כזו (שהעשירי בשבט חל ביום הרביעי) — שהשלימות דיום ההילולא שנעשית ביום השבת שלאחריו (שבת שירה) כוללת גם השלימות היתירה דיום הט"ו בשבט (ביום שני^יא) שהוא בג' הימים (שבת, יום ראשון ויום שני) שנחשבים (בכמה ענינים) למציאות309אחת^יב, שנוסף לכך שבו „קיימא סיהרא (דחודש שבט) באשלמותא"^יג, ה"ה גם „ראש^יד השנה לאילן"^טו.

וע"פ הידוע^טז ש"המועדים של כל השנה . . (גם) מועדי דרבנן . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן" — יש לבאר הקשר והשייכות דכהנ"ל לפרשת בשלח, פרשת השבוע דיום ההילולא ודיום הש"ק שלאחריו, ולפרשת יתרו, פרשת השבוע דט"ו בשבט, שמתחילין לקרותה בתפלת מנחה דשבת פ' בשלח.

ב. ובהקדם הנקודה המשותפת דב' הפרשיות בשלח ויתרו — הכנה למתןתורה:

פרשת בשלח — שבה מדובר אודות שלימות היציאה ממצרים (בקריעת ים סוף^יז), שהיא ההכנה למתןורה, כמ"ש^יח „בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"י^א.

ופרשת יתרו — שנוסף על היותה הפרשה דמתןתורה, מדובר בתחילת (ועל שם זה נקראת הפרשה כולה) אודות הודאת יתרו (כתוצאה מזה ששמע השמועה ד"קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"^כ שבפרשת בשלח) „עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים וגו'"^כא, שהיתה ההכנה למןה^כב

ויש לומר, שבפרטי הענינים שבפרשיות בשלח ויתרו ע"ד ההכנה למתןתורה נכללת גם (וג"כ עיקר) ההכנה להשלימות דמתן־תורה שתהי' לעתיד לבוא („תורה חדשה מאתי תצא"^כג) — כמרומז:

בפרשת בשלח — (א) בשירת הים (בקריעת ים סוף), שסיומה וחותמה „מקדש^כד אדנ־י כוננו ידיך", „בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים כשה' ימלוך לעולם ועד^כה, לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו", (ב) במלחמת עמלק (בסוף פרשת בשלח), שסיומה וחותמה „מחה^כו אמחה את זכר עמלק . . כי יד על כס י־310מלחמה לה' בעמלק מדור דור"^כז, „נשבע הקב"ה שאין שמו שלם^כח ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק, שנאמר^כט האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק . . מהו אומר אחריו וה'^ל לעולם ישב, הרי השם שלם, כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם"^לא;

ובפרשת יתרו — כמבואר בדרושי חסידות^לב ש"יתרו", ע"ש ש"יתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה"^כ, רומז על ההוספה (יתר) בתורה לעתיד לבוא („תורה חדשה מאתי תצא") באופן של ראי' (תחזה^לג).

ולהבין תוכן הענינים דשירת הים ומלחמת עמלק ו(המשכם ב)הודאת יתרו ושייכותם להשלימות דמתן־תורה לעתיד לבוא — יש להקדים ולבאר מ"ש בהתחלת הפרשה „ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא („אשר הוא קרוב^לד וטוב לנחותם בדרך ההוא"^לה, „דרך ישר ליכנס בארץ כנען"^לו) . . ויסב אלקים את העם311דרך המדבר ים סוף", שלכן הי' צורך בקריעת ים סוף (ושירת הים), ובהמשך לזה מלחמת^לז עמלק^לח, ובהמשך לשניהם („קריעת ים סוף ומלחמת עמלק") הודאת יתרו, כדלקמן.

ג. על הפסוק „ולא נחם וגו'" — איתא במדרש^לט: „ממצרים לארץ ישראל י"א מסעות, אלא נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה, שנאמר^מ אחד עשר יום מחורב^מא, ואח"כ ויהי^מב בארבעים שנה^מג, לכך נאמר ולא נחם אלקים".

ובביאור הענין ש"י"א מסעות נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה" למעליותא^מד — יש לומר:

בפירוש „אחד עשר יום מחורב" (י"א המסעות) איתא במדרש^מה שקאי על „מיוחד שבעשרה . . שהוא אחד שהוא ראש לכל הדברות, אנכי^מו ה' אלקיך", היינו, ש"אחד עשר יום מחורב" מורה על בחי' אחד שלמעלה מ(עשרת הדברות שניתנו ב)חורב, בחי' „אנת הוא חד ולא בחושבן"^מז, מהותו ועצמותו ית' שלמעלה מעשר ספירות^מח.

ויש לומר, שכוונת הקב"ה בכך ש"לא נחם גו' ויסב גו' דרך המדבר", „י"א מסעות . . נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה", היא, שבחינת „אחד עשר" („אנת הוא חד ולא בחושבן", שלמעלה מעשר ספירות ועשרת הדברות) תומשך ותתגלה בפנימיותם ע"י ההליכה במדבר במשך ארבעים שנה („בן ארבעים לבינה"י^ד), שבהם „נתן^נ ה' לכם לב לדעת312ועינים לראות ואזנים לשמוע", „שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו^נא עד ארבעים שנה"^נב, שאז יהי' הגילוי דבחי' „אחד עשר"^נג, ולא עוד אלא שימשיכו ויגלו בחי' „אחד עשר" גם בארץ הלזו הגשמית, שעי"ז תהי' הכניסה לארץ ישראל^נד בשלימות.

ולהוסיף, שענין זה מרומז גם בהתחלת הפרשה: „ויהי בשלח פרעה את העם" — שרומז על פרעה דקדושה, בחי' „חמישית לפרעה"^נה, „דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"^נו (בחי' שלמעלה מד' אותיות שם הוי', ע"ד „אנת הוא חד"). וענין זה („בשלח פרעה את העם") הוא הטעם להמשך הכתוב „ולא נחם אלקים גו' ויסב גו' דרך המדבר גו'", במשך ארבעים שנה — כדי שבחי' פרעה דקדושה תומשך בפנימיות.

ומרומז גם בשירת דבורה שבהפטרה — „בפרוע פרעות בישראל גו' ותשקוט הארץ ארבעים שנה"^נז — שהגילוי היותר נעלה ד"בפרוע פרעות" („דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין") נמשך „בישראל" ועל ידם גם ב"הארץ" באופן ד"ותשקוט" (בהתיישבות ובפנימיות) ע"י העבודה במשך „ארבעים שנה".

ד. ובפרטיות יותר ה"ז קשור עם (ונעשה ע"י) פרטי הענינים שבפרשה, ומהם — הליכת בנ"י במדבר („ויסב גו' דרך המדבר") בכל פרטי מ"ב המסעות שהיו במשך הארבעים שנה („עד בואם אל ארץ נושבת"^נח), החל מהמסעות שבפרשתנו — „ויסעו מסוכות ויחנו באתם בקצה המדבר"י^ה, ובפרט לאחרי קרי"ס, „ויסע גו' ויצאו אל מדבר שור גו'"^ס, „ויסעו גו' ויבואו גו' אל מדבר סין"^סא, „ויסעו גו' ממדבר סין למסעיהם וגו'"^סב:

ידוע^מג שתכלית הכוונה בהליכת בנ"י במדבר היא כדי לברר ניצוצות הקדושה שנפלו ב"מדבר העמים"^סד, ששרשם מדרגא נעלית ביותר (עולם התהו שלמעלה מעולם התיקון), ועי"ז שישראל מבררים ניצוצות הקדושה ומעלים אותם לשרשם ומקורם, נמשכת ומתגלה אצלם דרגא נעלית זו.

והענין בזה — שניצוצות הקדושה שנפלו ב"מדבר העמים" שרשם מבחי' „אחד עשר" שלמעלה מהשתלשלות, בחי' המקיף שממנו נעשית היניקה די"א כתרין דלעו"ז^ה, כמרומז בלשון הכתוב „אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר", ש"אחד עשר יום" הם „דרך להר313שעיר"^מד (ח"ו), וע"י עבודתם של ישראל בבירור הניצוצות והעלאתם לשרשם ומקורם בבחי' „אחד עשר" דקדושה^סז, נמשכת ומתגלה בחי' „אחד עשר" בישראל (המשכת המקיף בפנימיות, שההמשכה היא למקום הראוי דוקא^לב), ועי"ז ניתוסף אצלם עילוי גדול יותר לגבי עבודתם בעניני התומ"צ, עשרת הדברות הקשורים עם עשר ספירות, שלימות הקדושה במדידה והגבלה^מח.

ויש להוסיף ביאור בהחילוק שבין „י"א מסעות" (י"א יום) לההליכה במדבר (מ"ב מסעות) במשך ארבעים שנה*4) — שאילו הי' הקב"ה מוליכם בי"א מסעות (בי"א יום) הי' הבירור (רק) ע"י המשכת וגילוי אור עליון (בחי' אחד עשר) מלמעלה למטה, שאינו פועל כ"כ במציאות התחתון, ולכן „נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה", שעי"ז יהי' הבירור (גם) ע"י עבודתם של ישראל בדרך מלמטה למעלה, שהפעולה בהתחתון היא בשלימותה; וביחד עם זה, ישנו גם העילוי דהמשכת וגילוי אור עליון, בחי' „אחד עשר", מלמעלה למטה (שאי אפשר להגיע אליו ע"י העבודה מלמטה למעלה שהיא במדידה והגבלה) — „י"א מסעות . . נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה"*7) — שהבירור בדרך מלמטה למעלה (בארבעים שנה) חדור ונעשה בכח הגילוי דבחי' אחד עשר מלמעלה למטה^עא (חיבור ב' המעלות דמלמעלה למטה ומלמטה למעלה גם יחד).

ועד"ז בנוגע למלחמת עמלק שבסיום הפרשה — „כי יד על כס י־ה מלחמה לה' בעמלק גו'", „אין השם שלם כו' עד שימחה שמו של עמלק" — ש"עמלק" הוא מזרעו של עשו (שעיר), בחי' י"א דלעו"ז („אחד עשר יום גו' הר שעיר"), וע"י (בירור^עב ו)מחיית עמלק [„מחה אמחה"314(ע"י הקב"ה) ו"תמחה" (ע"י ישראל), ר"ת אמת^עג, אמחה מחה תמחה], נמשכת ומתגלה בישראל בחי' י"א דקדושה, שזהו"ע ד"השם שלם", לא רק י"ה („כי יד על כס ־ה"), אלא גם ו"ה, בגימטריא י"א, שרומז על המשכת וגילוי בחי' „אחד עשר" בכל פרטי עניני העבודה שמצד עשר כחות הנפש שנחלקים ל"הנסתרות (י"ה) והנגלות" (ו"ה נגלות)^עד.

ועד"ז בנוגע להודאת יתרו וביאתו למשה (בהתחלת פרשת יתרו) — שהגיור דיתרו^עה הו"ע בירור ניצוצות הקדושה שנפלו למטה^עו, ששרשם בבחי' י"א דקדושה, וע"י בירורם והעלאתם לשרשם ומקורם נעשה הוספה ויתרון אצל ישראל, שזהו"ע „יתר פרשה אחת בתורה", שרומז על ההוספה דבחי' „אחד עשר יום מחורב", שלמעלה מעשרת הדברות שניתנו מחורב^עז.

ה. עפ"ז יש לבאר שפרטי הענינים שבפרשיות בשלח ויתרו הם הכנה להשלימות דמת־תורה לעתיד לבוא

ידוע^לב שמתןתורה הו"ע חד־פעמי, כיון שבו ניתנו (לא רק כל עניני התורה שמתחדשים ע"י תלמיד ותיק, אלא) גם עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא ע"י הקב"ה. ואעפ"כ נאמר „תורה חדשה מאתי תצא", חידוש ממש, כיון שבמתןתורה היו ענינים אלו בתכלית ההעלם לגמרי, עד כדי כך, שהתגלותם היא חידוש ממש.

ומהביאורים בזה — שבמתן־תורה ניתנו בגלוי עשרת הדברות, כנגד עשרה מאמרות ועשר ספירות, דרגת האלקות שיש לה ערך ושייכות לעולם (כמודגש בנגלה דתורה, הלכות בנוגע להנהגת האדם בעולם), ואילו דרגת האלקות שאין לה ערך ושייכות לעולם לא באה בגילוי אלא בהעלם; ולעתיד לבוא תתגלה בתורה דרגת האלקות שבאין־ערוך לגמרי לעולם (כמודגש בפנימיות התורה, „סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"^עח, ידיעת אלקות), ועד להגילוי דמהותו ועצמותו ית' ממש — כדיוק הלשון „תורה חדשה מאתי תצא", „מאתי" דייקא, וכמ"שי^ז „כי כולם ידעו אותי" — בחי' „אחד עשר יום (שלמעלה מעשה"ד שניתנו) מחורב", „אנת הוא חד ולא בחושבן".

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בהכנה למתן־תורה (שצריכה להיות גם מעין ודוגמת השלימות דלעתיד לבוא שניתנה בהעלם במתןתורה) — בהמסעות במדבר, במלחמת עמלק ובהודאת יתרו, שתוכנם הוא בירור והעלאת ניצוצות הקדושה לשרשם ומקורם בבחי' „אחד עשר", כנ"ל.

אלא, שאז היתה רק התחלת ההכנה להשלימות דמתןתורה דלעתיד לבוא, ועיקרה ושלימותה היא ע"י „מעשינו315ועבודתינו כל זמן משך הגלות"^פ ב„מדבר העמים" (כידוע שכל זמן משך הגלות נרמז במ"ב המסעות שבמדבר^פא), לברר ולהעלות ניצוצות הקדושה, כידוע הפירוש במארז"ל^פב „לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", שהו"ע בירור והעלאת ניצוצות הקדושה^פג, ועד לגמר ושלימות הבירור כשיקויים היעוד^פד „את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שזהו"ע „מחה אמחה את זכר עמלק"245).

ומזה באים תיכף להשלימות דמתןתורה באופן ש"תורה חדשה מאתי תצא", וכן להשלימות דהכניסה לארץ טובה ורחבה בגאולה האמיתית והשלימה^פו — ארץ עשר אומות, כיון שנוסף על ארץ שבע אומות (בירור ז' מדות דתוהו^לב) יהי' גם הכיבוש דג' הארצות דקיני קניזי וקדמוני^פז (בירור כח"ב דתוהו*32)), ועד שעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות^ח, שכל העולם יהי' בבחי' „ארץ ישראל", דירה לו ית' בתחתוניםי^ח, בדוגמת הדירה שבה מתגלה עצמותו של הדר בהדירה* י, גילוי העצמות, „אנת הוא חד".

ו. ויש להוסיף, שהאמור לעיל מודגש גם בהשם דש"ק זה ע"ש שירת הים — שבת שירה:

ב"שבת שירה" נכללים כל עניני עליות שנעשים ע"י שיר, „כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" (כנ"ל ס"א).

וע"פ הידוע^אי שכל העליות נכללים בשם מ"ב ד"אנא בכח" (שיש בו מ"ב תיבות)^ב, „ועד"ז היו כל המ"ב מסעות316שהם כנגד שם מ"ב הוא בחי' עלי' ממדרגה למדרגה כו'"^גי, מ"ב עליות^די שע"י עבודת הבירורים שבמדבר העמים — נמצא, שב"שבת שירה" (שכולל כל העליות שע"י שיר) נכללים כל העליות שנעשים ע"י מ"ב המסעות שבמדבר העמים, כללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות.

ולאחרי גמר עבודת הבירורים בכל פרטי העליות דמ"ב המסעות שבמדבר העמים שכלולים ב"שבת שירה" — באים ל"שיר חדש" דלעתיד לבוא5י:

איתא במכילתא6י) „עשר שירות הן^צז, הראשונה שנאמרה במצרים . . השני' על הים, שנאמר אז ישיר משה . . הששית שאמרה דבורה וברק, שנאמר ותשר דבורה וברק בן אבינועם . . העשירית לעתיד לבוא, שנאמר שירו לה' שיר חדש . . כל השירות כולן קרואות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו הי' אחריהם שעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחרי' שעבוד לכך קרואה בלשון זכר"^חי.

ומהחילוקים שביניהםיי — שבשירה בלשון נקבה נרגשת בעיקר העלי' מלמטה למעלה, שהמקבל מצ"ע (נקבה) משתוקק ומתגעגע לצאת ממדרגתו ולהכלל בדרגא נעלית יותר, משא"כ בשיר בלשון זכר נרגשת בעיקר השפעת וגילוי אור העליון מלמעלה למטה, שעל ידו נעשית הדביקות והתכללות בהעליון^ק. כלומר, עם היותו „שיר" שענינו עלי' מלמטה למעלה, ה"ז באופן שנרגש בו (לא כ"כ הגעגועים, אלא בעיקר) הדביקות וההתכללות בהגילוי דהעליון, ועי"ז יש בו ב' המעלות דמלמטלמ"ע ומלמעלה למטה גם יחד.

ויש לומר, שב"שבת שירה" (הקשורה גם עם „העשירית . . שיר חדש . . בלשון זכר") ישנה השלימות דכל השירות באופן של עלי' מלמטה למעלה, ונוסף לזה נרגשת הדביקות וההתכללות מצד הגילוי שלמעלה מעשר — בחי' „אחד עשר", „אנת הוא חד ולא בחושבן" (ע"ד „י"א^קא מסעות . . נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה", כנ"ל ס"ד).

ויש לקשר זה עם הענין ד"שיר^קב317השירים"^קג שהוא „קדש קדשים"^קד — כפירוש המהרש"א^קה ש"עשר שירות היו בעולם וזו למעלה מזו וזו למעלה מכולם (כמ"ש בתרגום), וכיון שכולם קדש הרי העשירי שהוא קודש בכל מקום למעלה מכולם הכא נמי קדש קדשים" — שהשייכות ד"שיר השירים" (שנאמר בזמן הזה) לשיר העשירי דלעתיד לבוא, היא, לפי שבו נעשית השלימות דכל השירים שבזמן הזה (כל העליות מלמטה למעלה) כפי שמתקשרים ומתחברים עם השיר חדש דלעתיד לבוא^קו (שנרגשת גם הדביקות וההתכללות בהעליון), ועי"ז באים לשיר חדש לשון זכר דלעתיד לבוא עצמו^קז שהוא למעלה מכל העשרה שירות^קח — שיר שכל ענינו הוא הדביקות וההתכללות עם מהותו ועצמותו ית'י^י, בחי' „אחד עשר", „אנת הוא חד ולא בחושבן".

ז. ע"פ האמור לעיל יש לבאר גם הקשר והשייכות דפרשיות בשלח ויתרו לתוכן הזמן שבו קורין פרשיות אלו — בסמיכות להעשירי בשבט:

חודש שבט הוא חודש האחד עשר (להתחלת מנין החדשים מניסן) — „עשתי עשר חודש הוא חודש שבט"^קי — ששייך במיוחד להגאולה האמיתית והשלימה^קיא שאז יהי' הגילוי דבחי' „אחד עשר", „אנת הוא חד", שלכן, מחודש שבט באים לחודש אדר, שבו היתה הגאולה דפורים, גאולה במעמד ומצד ד"אכתי^קיב עבדי אחשורוש אנן"^קיג, ו"מיסמך גאולה לגאולה", „פורים לפסח"^קיד, בחודש ניסן „שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל, שנאמר^קטו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"^קטז.

ובחודש שבט (חודש עשתי עשר) עצמו באים מיום העשירי ליום אחד עשר („אחד עשר יום מחורב") — אחד עשר שבאחד עשר.

ויש להוסיף בביאור העילוי וההוספה דאחד עשר יום לגבי כללות חודש318האחד עשר — (א) שבחי' אחד עשר היא באופן של „יום" („אחד עשר יום") ע"ש האור וגילוי (כמ"ש^קיז „ויקרא אלקים לאור יום"), (ב) החילוק שבין חודש ליום הוא שחודש קשור עם מהלך הלבנה, ויום^קיח קשור עם מהלך החמה, ומזה (כנ"ל ס"ד).יד האחד עשר מורה על בחי' אחד עשר כפי שנמשך ומתגלה אל המקבל (לבנה), ויום האחד עשר מורה על בחי' אחד עשר כפי שהוא אצל המשפיע (חמה), אחד עשר בטהרתו.

ומיום אחד עשר (בחודש אחד עשר) באים ליום אח"ד (בגימטריא י"ג)^קיט, ובהדגשה בקביעות שנה זו שיום הי"ג בחודש חל ביום הש"ק, שממנו באים תיכף ליום ראשון בשבוע, „יום אחד", „שהי' הקב"ה יחיד בעולמו"^קכ — שמורה על הגילוי דבחי' „אנת הוא חד" גם בעולם („יחיד בעולמו")^קכא.

ובימי החודש — יום י"ד, שממנו באים תיכף ליום ט"ו — שרומז על מ"ש בסיום פרשתנו „כי יד (י"ד) על כס יה" (ט"ו), שהו"ע בירור ומחיית עמלק כדי שיהי' „השם שלם", גם ו"ה (י"א), בחי' אחד עשר (כנ"ל ס"ד).

ומעלה יתירה בט"ו בשבט שהוא „ראש השנה לאילן", „לענין מעשר"^קכב בארץ ישראל, וכמודגש במנהג ישראל^קכג לאכול בט"ו בשבט פירות (ובפרט פירות) שנשתבחה בהם ארץ ישראל^קכד, „ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"^קכה — שתכלית השלימות בזה תהי' בהכניסה לארץ לעתיד לבוא, הן בנוגע לפירות כפשוטם^קכו (כולל ובמיוחד הפירות שבאה"ק ושבביהמ"ק^קכז), והן (ובעיקר) בנוגע לתוכן ענין הפירות בתורה, שמורה על התענוג שבתורה, טעמי תורה, פנימיות התורה (כמודגש במיוחד ב"דבש"^קכח שרומז על פנימיות התורה^קכט), שעיקר התגלותה ב"תורה חדשה מאתי תצא" לעתיד לבוא.

ח. וכל זה מודגש ביותר ביום העשירי ויום אחד עשר בחודש אחד עשר בדורנו זה, ובפרט בשנה זו:

יום העשירי בחודש האחד עשר בדורנו זה הוא יום ההילולא של כ"ק319מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבו נעשית העלי' ד"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"*13) לדרגא נעלית יותר, ועד לעילוי שבאין־ערוך, החל מהעלי' של נשיא דורנו (בעל ההילולא), ועל ידו גם העלי' דכל הדור („בתר רישא גופא אזיל"^קלא) — כמודגש בהמשך הימים, שמיום העשירי (יום ההילולא) באים ליום האחד עשר^קלב לחודש האחד עשר.

וענין זה מודגש ביותר בהקביעות דהעשירי בשבט חל ביום הרביעי שבו נתלו^קלג המאורות, „שני המאורות הגדולים" — שבזה מרומז תוכן העלי' שנעשית לאחרי ההסתלקות ביום הי"א לחודש הי"א, שנוסף על השלימות די"א מצד החודש (לבנה, מאור הקטן) נעשית גם השלימות די"א מצד היום (חמה, מאור הגדול)^קלד, אחד עשר בטהרתו (כנ"ל ס"ז).

והשלימות העיקרית בזה נעשית בעשירי והאחד עשר בחודש אחד עשר בשנה זו — שנת הארבעים ושתים (תש"יתשנ"ב), שקשורה עם שם מ"ב שעל ידו נעשים כל עניני העליות (כנ"ל ס"ו) — שכבר נשלמו כל העליות^קלה דמ"ב ימי ההילולא^קלו, וכל העליות שע"י מעשינו ועבודתינו במ"ב השנים (בהוספה על השלימות ד"ויהי בארבעים שנה") שהם בדוגמת מ"ב המסעות במדבר העמים שבדור זה (דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה), ותיכף ומיד ממש נעשית הכניסה לארץ טובה ורחבה בגאולה האמיתית והשלימה^קלז, שאז תהי' שלימות הגילוי דבחי' אחד עשר שבאחד עשר, „אנת הוא חד".

ט. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

להוסיף ולהשלים (מלשון שלימות) בכל הענינים השייכים ליום ההילולא, לימוד תורתו (ובאופן ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"^קלח) והליכה בדרכיו ואורחותיו בהפצת התורה והמעיינות חוצה, כולל ובמיוחד המשך ההתוועדויות דיום ההילולא, מתוך שמחה ושירה,320כההוראה והנתינת־כח דיום השבת שבו נעשית השלימות דיום ההילולא — שבת שירה.

והוראה נוספת וג"כ עיקרית בענין השירה בנוגע לעבודת התפלה (שנקראת גם בלשון רינהי^יג (שירה)) באופן של שירה (כידוע שרבינו הזקן הי' מתפלל בקול ושירה) — שנוסף על השירה הקשורה עם העלי' מלמטה למעלה, צ"ל עכשיו (לאחרי גמר כל העליות) השירה שמצד הדביקות וההתכללות בהעליון, כהכנה והתחלה ל"שיר חדש" דלעתיד לבוא (כנ"ל ס"ו).

ובמיוחד בנוגע להתפלה על הגאולה האמיתית והשלימה^קמ (ובפרט לאחרי שכבר „כלו כל הקיצין"^קמא, ונשלמו כל עניני העבודה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) — שנוסף על רגש הכוסף והתשוקה והגעגועים להגאולה (עד עתה), צ"ל עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה^קמב מזה שהגאולה באה בפועל ממש ברגע זה ממש.

י. ויש להוסיף ולעורר אודות עריכת התוועדויות בכל מקום ומקום גם בחמשה עשר בשבט:

„ראש השנה לאילן" קשור ושייך ל"האדם („אתם קרויין אדם"^קמג, ע"ש אדמה לעליון^קמד) עץ השדה"^קמה, ובפרט האילנות שנשתבחה בהם ארץ (ששייכת ונקראת ע"ש) ישראל, „כי תהיו אתם ארץ חפץ"^קמו, ויש בכאו"א מהם (האנשים והנשים והטף) כל פרטי הענינים ד"ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", כמבואר בכ"מ פרטי הענינים בזה^קמז. וב"ראש השנה לאילן" צ"ל חידוש והוספה בכל עניני העבודה הנ"ל אצל כל אחד ואחת מישראל, כל חד וחד לפום שיעורא דילי'.

ובודאי ינצלו ההתוועדויות ד"ראש השנה לאילן" כדי לבאר ולעורר ע"ד ההוספה והחידוש בעניני העבודה הנ"ל, כולל ובמיוחד לעורר התשוקה והגעגועים ועד לרגש השמחה בגלל הידיעה שתיכף ומיד נכנסים לארץ ישראל, לאכול מפרי' ולשבוע מטובה, ולקיים כל המצוות התלויות בה בתכלית השלימות, „כמצות רצונך"^קמח.

יא. ויה"ר ועיקר — שעוד לפני חמשה עשר בשבט יהי' גמר ושלימות הצמיחה ד"איש צמח שמו", ועליו נאמר „וקם שבט (מלך רודה ומושל) מישראל"^קמט, „ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"^קנ — „יעמוד מלך מבית דוד (מינוי מלך) . . וילחם מלחמות ה'321(„מלחמה לה' בעמלק") . . ובנה מקדש במקומו"^קנא (בנין בית הבחירה).

ובפשטות — שתיכף ומיד ממש, בבואנו מיום עשתי עשר בחודש עשתי עשר דשנת הארבעים ושתים^קנב, יוצאים כל בנ"י („בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^קנג) מ"מדבר העמים", ועולים לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי — כיון ש"יוסיף אדנ־י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל גו'"^קנד, ו"נודה לך שיר חדש"^קנה, באופן ש"ימלא שחוק פינו"^קנו — כמרומז בב' שמותיו של נשיא דורנו, משיח שבדורנו.

ובלשון הכתוב בשירת הים: „תבאמו ותטעמו בהר נחלתך גו' מקדש אדנ־י כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד", ובהמשך לזה — בפרשה דמ"ת: „וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"^קנז, השלימות דמתן־ורה („אחד עשר יום מחורב") שתתגלה ב"תורה חדשה מאתי תצא".