כיון שהקב"ה רוצה שאדם יעשה את כל הנדרש ממנו באופן של בחירה, כפי שהתורה אומרת "ובחרת בחייםכ" — והכרחי הרי שתהיינה גם אפשרויות אחרות, בלתי רצויות — איפשר איפוא הקב"ה גם מציאות של חפזון של היפך הקדושה.
לפיכך, ע"י ההעלם וההסתר של העולם, ובמיוחד בזמן הגלות, יתכן שאדם ימצא צידוק להיות רץ לכיוון בלתי רצוי, לדברים בלתי רצויים, עד כדי לשקוע ר"ל בקנאה, תאוה וכבודכא, וחושך הגלות הוא גדול כל-כך עד שהוא מרמה את עצמו בצידוקים משונים, עד שמלביש אותם בלבוש של טוב — אשר, אדרבה, כל מה שהוא חושב, אומר ועושה הוא טוב וכו'.
אבל הקב"ה שהוא עצם הטוב הרי אינו רוצה שאנשים יהיו שרויים בחושך, ונתן, איפוא, את התורה (מלשון הוראהכב), "תורת חייםכג", ו"תורה אורכד", המלמדת את האדם איך לנהוג, עד לחיי יום-יום, ומאירה את כל הענינים באופן מאיר ובהיר, כדי שאדם יוכל וירצה לבחור לו את הדרך הנכונה, ובחרת חיים.
וכדי להקל את הבחירה, קבעה התורה שלושה סימנים להכיר לפיהם באדם אם הוא אומר, מוסר, כהלכה את מה שהתורה אומרת ומצוה.
שלושת הסימנים הםכה: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. תכונות אלה נמצאות בכוח בכל היהודים ובכל יהודי, אבל "בכוח" אינו "סימן". "סימן" הוא כאשר הדבר נראה בפועל ממש, כל אימת שהוא נוגע לפועל, ובמקרה זה — כאשר זה מתבטא בהנהגה יום-יומית בפועל.