או שהוא אומר שלא כהלכה, להיפך מן התורה וסימניו: עזות פנים ואכזריותכח ושונא את הבריות ("בעלמא", "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו"כט) ואינו גומל להם חסדכז.
כרגיל ישנם שלושת הסימנים ביחדל, כפי שאנו רואים שמי שהוא ביישן באמת — משום שהוא יודע שכל מהותו של יהודי היא הנשמה האלוקית, חלק אלוקה ממעל ממשלג, המחיה אותו — הרי הוא חש יראת-בושת עמוקה, הוא חש את ה"דע לפני מי אתה עומד"לד, בתפילתו, וכן גם בלימודו, וכן גם, להבדיל, באכילתו וכו', משאו ומתנולה. ממילא הרי הוא בד בבד גם רחמן — הוא מרחם על עצמו, על נפשו האלוקית הנמצאת בגלות בגוףלו, ובוודאי שהוא בעל רחמנות על הזולת, שכן הוא מבין והוא חש את החסר לזולת, וממילא הרי הוא גומל חסד ומסייע לזולת ברוחניות ובגשמיות.
כך גם במי שמתחיל בגמילות חסדים באמת, הרי הדבר קשור ברגש של רחמנות, וכך גם ברגש של ביישנות, כאשר הוא רואה בהזולת מעלות טובות ואינו שוכח את החסרונות שלו, ובכלל ועיקר — את העובדה שהוא (תוך כדי ידיעתו את מצבו האמיתי לפי חשבון הצדק שהוא עורך בקשר לעצמו) שלוחולח של הקב"הלז למסור להזולת את החסדים והצדקה שהקב"ה יעד עבורו.