(לפי אחד מפירושיו העיקריים): "פסח — על שום שפסחיא", שבתי בני ישראל ניצלו מבין בתי המצריים באופן של דילוג, וכפי שהדבר רמוז, ביחס לכללות הגאולה מגלות מצרים, בפסוק "קול דודייב הנה זה בא (= הנה בא הקב"ה להביא את הגאולה) מדלג על ההרים".
דובר כבר פעמים רבות, שהענינים בעולם הרוחני משתקפים בעולם הגשמי, וב"עולם קטןיד — זה האדם"יג — בפרט.
ובעניננו, בכל הקשור ליהודים, לכל יהודי גם כפרט וכיחיד, ידוע ש"אינו מבקש אלא לפי כחן"טו (הקב"ה דורש מכל אחד בהתאם לכוחות שהעניק לו לפני כן), ולפיכך יש ללכת מן הקל אל הכבד. כך גם בדבר הנידון ישנם כמה אופנים של תנועה: הליכה, ריצה, דילוג, קפיצהטז.
כאשר ילד נולד אין הוא תחילה בגדר של הליכה, ועל אחת כמה וכמה בגדר של ריצה וקפיצה. במשך הזמן הוא מתחיל לצעוד וללכת, מאוחר יותר הוא מסוגל גם לרוץ, ולאחר מכן גם לקפוץ.
כך גם ברוחניות — בחינוך של ילד, מאלף-בית למקרא, משנה כו'יז וקיום המצוות והנהגה טובה: הוא מתקדם כל העת באופן של "הליכה" עד שהוא נעשה ל"רץ לדבר מצוה"יח, והוא ממשיך להתקדם ולעלות גם למעלה מזה מדרגה לדרגה עד לאופן של "קפיצה", לדרגה הנעלית ביותר של יציאת מצרים ברוחניותיט, "יציאה ממיצרים וגבולים", כך שאת כל הענינים של תורה ועבודה וגמילות חסדים הוא עושה בשלימות ובזריזות הגדולה ביותר, דבר שהוא חפזוןי דקדושה, ובקדושה.