110

הודאה על העבודה), ולאידך הי' יו"ט זה שייך לכל העם (שהיו מלוין אותו), כנ"ל — דכיון שגם היציאה מן הקדש היא חלק ממעשי הכה"ג ביום זה (שלא נגמרה בשלימותה עד שנמצא בביתו), ש­כולם עשה הכה"ג — שלוחם של כל ישראל, הרי גם השמחה "על שיצא ב­שלום מן הקדש" (היינו השמחה על גמר העבודה), היא שמחת כל העם כולו.

ה. ויש לבאר תוכן הענין ד"יוצא לביתו" בעומק יותר:

בעבודת יום הכפורים מצינו חידוש מיוחד, שכפרת הפר של הכה"ג היתה לא רק עבורו בלבד אלא גם עבור "ביתו"^לח, "ביתו זו אשתו"^לט [נוסף על אחיו הכהנים^מ]; וענין זה (שצ"ל כפרת "ביתו") נוגע לכללות עבודת היום, וכ­פסק הרמב"ם^מא שעבודות היום "הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו".

והדברים צריכים ביאור, מפני מה אמרה תורה שעבודת כהן גדול ביום הכפורים צריכה להעשות ב"כהן גדול נשוי"? וביותר יפלא שהרי העבודה עצמה צריכה להעשות דוקא מתוך פרישות מביתו^לג (ואשתו^מב).

ויש לומר אחד מהביאורים בזה^מג:

כפרת השעיר של יוהכ"פ היא כפרה על כל ישראל, כמ"ש הרמב"ם^מד "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל", והיינו שהכהן גדול אומר הווידוי בשליחות כל ישראל^מה.

אבל לאידך פסק הרמב"ם^מו שאין השעיר מכפר על כל עבירות שבתורה אלא אם "עשה תשובה"^מז, והיינו, שכפרת השעיר, שהוא של צבור (ולא יחיד), והבא על ידי כה"ג שהוא שליח צבור דכל ישראל, אינה חלה על היחיד אא"כ עשה תשובה.

ונמצא, שבכפרה זו יש דבר והיפוכו: עם היות שהשעיר הוא ענין של צבור [שפירושו — דבר השייך לכלל כולו, מבלי שייכות מיוחדת ליחיד^מח, ע"ד ממון צבור, שצ"ל "מוסרו לצבור יפה יפה"^מט], הרי ביחד עם זה כפרת השעיר על הצבור היא באופן שחלה על כל יחיד בפני עצמו^נ, ואם לא עשה היחיד תשו­בה חסר אצל יחיד זה בכפרה זו.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org