שיחה ב
109
ד. ויובן זה בהקדים עוד שינוי בלשון הרמב"ם לגבי לשון המשנה:
במשנה נאמר בקיצור "ומלוין אותו עד ביתו", ואילו הרמב"ם מוסיף לפנ"ז "ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו עד ביתו", שמובן שהכהן גדול הי' "יוצא לביתו", ומדוע הוסיף הרמב"ם תיבות אלו על לשון המשנה?
גם צריך ביאור, מהו הדיוק בהיציאה לביתו דוקא, דלכאורה, למאי נפק"מ בכלל לאן יוצא הכה"ג, אם לביתו או למקום אחרלא?
ומשמע מזה, שהיציאה לביתו היא גם כן חלק ממעשיו של הכה"ג ביום זה. ולכן שינה הרמב"ם מלשון המשנה (ששם הובאה היציאה בסוף היום רק בשייכות להמלוין) והקדים "ויוצא לביתו" (בהדגשה על הכה"ג) — בהמשך לכל עשיותיו שלפנ"ז המתוארות ברמב"ם, שלאחרי ש"מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובשלב בגדי עצמו" הוא "יוצא לביתו" (אלא שאופן יציאתו לביתו הוא, ש"כל העם מלוין אותו עד ביתו").
ויש להבין, במה נחשב ענין זה (שהוא "יוצא לביתו") כאחד מפרטי עבודת הכה"ג ביום זה?
זה שהכה"ג "יוצא לביתו" נחשב כגמר וסיום עבודתו ביוהכ"פ, דכיון שראשית עבודתו היא בזה ש"שבעת יום קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו"לג, כפי שלמדיןלד מימי המלואים או ממ"ת שעבודת יוהכ"פ דורשת מצב של פרישות הכה"ג מביתו [שמזה מובן, שאין הפרישה ענין צדדילה, כדי שיוכל להכין את עצמו כדבעי, אלא שתוכן ענין העבודה דורש שיהי' במצב של פרישות מביתו] — הרי נמצא, שהחזרה (יוצא) לביתו הוא הסיום וגמר העבודה שלו.
ולכן הביא הרמב"ם גם היציאה לביתו (ואופנה) ב"סדר כל המעשים שביום זה", ולא הסתפק בתיאור עבודתו עד יציאתו מן המקדש, כי גם מעשה היציאה לביתו הוא בכלל ה"מעשים שביום זה"לו.
ויש לומר, שזהו גם הטעם שיציאת הכהן גדול לביתו היתה באופן כזה, ש"כל העם מלוין אותו", שי"ל שאין לוי' זו רק מטעם כבודלז, אלא (בעיקר) כדי להראות ולהדגיש שהיציאה לביתו היא חלק ממעשי יום זה השייכים לכל העם, כנ"ל.
ועפ"ז מובן גם בנוגע להמשך לשון הרמב"ם, "ויו"ט הי' עושה על שיצא בשלום מן הקדש" — שמחד גיסא משמע שהיו"ט הוא על היציאה בשלום (ולא
Imported from chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · at the source
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Work
- Likkutei Sichos
- Volume
- כרך לב
- Id
- rh-y7ckx2qb
Copies
Recent activity
No fix suggested or problem reported here yet.