להם לעשות לעצמם מלאכות מסויימות, משא"כ לר"י ור"ש הרי מלכתחילה אין שום איסור מלאכה עליהם, והאיסור הוא רק שלא לעשות מלאכה עבור רבו. ונמצא, דזה ש"עושין מלאכה. . לעצמן" אינו רק היתר, שמותרין לעשות מלאכה לעצמם, אלא ש"עושין מלאכה" לעצמןמו, שמלכתחילה אינם בגדר שביתת שבת.
ובזה מתורץ טעמו של הרמב"ם שדייק בלשונו וכ' "ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" — כי לדעת הרמב"ם, הא ד"וינפש בן אמתך והגר" שייך לבן האמה והגר עצמם כנ"ל (ולא (רק) מצד ביטול שביתתו של ישראל, הבעה"ב), ועשיית מלאכה לעצמם הרי היא בגדר היתרמז — "מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן"מח.
ז. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר דיוק ל' הרמב"ם שהוזקק להוסיף (על ל' הש"ס) "ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא" — כי ע"פ משנת"ל, הרי לשיטת הרמב"ם עבד זה (שדינו כגר תושב) אינו מופקע מעצם חיוב שביתה, ואדרבה, זה שעושה מלאכה בשבת ה"ז כעין גדר "היתר" — "ומותרין לעשות מלאכה כו'" — ולכן סלקא דעתך אמינא, דגם כשהותר לו לעשות מלאכה, הוא רק בצנעא אבל לא בפרהסיאמט, כדי שלא ייראה שאין אצלו כל ענין השבת; ולכן הוזקק הרמב"ם להוסיף שאינו כן, אלא שמותר לעשות מלאכה אפילו בפרהסיא.
וכדי לבאר הטעם שבאמת אין אוסרים עליו לעשות מלאכה בפרהסיא כתב הרמב"ם "כישראל בחול", דיש לומר שכוונתו כפשטות לשונו, שלא בא לשלול (כבש"ס) "כישראל בחוה"מ. . ביו"ט" (שלא נזכר ברמב"ם כאן כלל), אלאנ — "כישראל בחול" ולא "כנכרי", והיינו, שלא תימא דזה שהותר לו לעשות מלאכה לעצמו הוא משום שהוא נכרי שאינו בתורת שבת כלל (ורק שאסור לעשות