י"ב חודש עד שימול ויטבול ואסור לקיימו יתר על כן כשהוא ערלטז; ונמצא שמצב זה של עבד (שלא מל וטבל)יז הוא רק כעין הכנה שיבוא לכלל עבדי ישראל הכשרים — עבד בשלימות;
ולכן קס"ד שעשיית מלאכה שלו כ"ז שלא מל וטבל צ"ל באופן שלא יסתור ויבלבל מצב ההכנה לתכליתו — שיכנס לכלל כשרי עבדי ישראל, ובמילא מסתבר שגם במלאכה שעושה לעצמו יעשה דוקאיח בצנעא ולא בפרהסיא.
בסגנון אחר קצת: קס"ד לומר שלאחר שימול ויטבול ויתחייב במצות, כולל שמירת שבת במילואה, יש לחשוש שיאמר ד"אשתקד" אף שלא עשה מלאכה בשביל רבו בשבת, עשה בשביל עצמו בפרהסיא "עכשיו נמי אעשה כו'", כמו שמצינו כמה גזירות חכמים כיו"ביט [וגם בנוגע לגר — כדעת ב"הכ, ד"גר שנתגייר בע"פ" אינו עושה פסחו "גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי עכשיו נמי אטבול ואוכל ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל ומקבל טומאה"].
ומהאי טעמא מוסיף הרמב"ם ש"מותר לעשות מלאכה בפרהסיא", ואין חוששיםכא להמצב שיבוא בעתידכב ע"י שימול ויטבולכג.
ד. אבל בעומק יותר י"ל, שדברי הרמב"ם הם בהתאם לשיטתו בגדר שביתת "בן אמתך והגר".
ויובן כ"ז בהקדם הביאור בהמשך דברי הרמב"ם בהלכה זו (בהסברת הכתוב "וינפש בן אמתך והגר"), וז"ל: "הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר וינפש בן אמתך והגר, זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו, שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת אבל לעצמו עושה, ואפילו הי' זה הגר עבדו הרי זה עושה לעצמו".
והנה הרשב"אכד השיג על הרמב"ם שכתב שמדובר ב"לקיטו ושכירו של ישראל", וס"ל דכל גר תושב ("אפילו בשאינו שכיר אצל ישראל") אסור במלאכת ישראל, ועד"ז בעבד ערל ש"לא במלאכת רבן בלבד אסרן הכתוב אלא לכל ישראל", כי "עבדכה ערל כגר תושב