86

ועכצ"ל, שהמאורעות שבין התחלת ירידת המן לסיום הפרשה, כולל יום ששי ושבת — "הביאו" להבנת מהות המן ובמילא — בחירת וקביעות שמו, ולכן אף המתין הכתוב עד כאן לתארו ולצוות להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם".

ב. ויש לומר נקודת הביאור בזה — שפרטי המאורעות דיום הששי ויום ה­שבת אינם דבר נוסף וצדדי בענין המן, אלא הם שייכים לתוכן ענין המן, וב­עניננו: גדרו של מזון זה מחייב שלא ירד בשבת.

כלומר: הטעם שהמן לא ירד בשבת הוא לא רק בגלל איסורי שבת הקשורים בלקיטת המן והכנתו (שלפ"ז ה"ז (רק ענין צדדי ו)אריא הוא דרביע עלי'^יג, ו­מונע את ירידתו בשבת), אלא שזהו מ­צד המן, שתוכן ענין המן מחייב שלא ירד בשבת^יד (וכדלקמן סעיף ד ואילך).

ועפ"ז — נמצא שעד השבת (שאז לא ירד המן ואכלו את ה"לחם משנה" שירד ביום הששי) עדיין לא נשלמה תכליתו של המן.

וזוהי נקודת הטעם שקריאת שם "מן" ע"י בנ"י היתה רק לאחרי ש"וישבתו העם ביום השביעי":

זה שבתחילה אמרו בנ"י איש אל אחיו "מן הוא" ("הכנת מזון") אין זה ב­גדר קריאת שם, אלא (הפכו) — שמחמת העדר הידיעה ("כי לא ידעו. . שיקראו­הו בשמו"), כיון שהי' תיכף לתחילתו ו­עדיין לא ידעו מהות מזון זה ופרטיו, לכן אמרו רק "מן הוא", שיש כאן "הכנת מזון";

ורק לאחרי שנגמר היקף (שבוע) שלם^ה של ירידת המן (ובפרטיות — שני החלקים שבזה — ירידתו בימי החול, ושלילת ירידתו בשבת) — באה לבנ"י ה­ידיעה (ידעו) והכרת המן, והיו יכולים לקרותו בשם (המורה על תוכנו ומהותו).

וזהו גם הטעם שתיאורו של המן ("כ­זרע גד גו'") והציווי ליקח ממנו "למש­מרת לדורותיכם" באו בכתוב רק לאחרי הסיפור אודות העדר ושלילת ירידתו ב­שבת — בתחילה מסיים הכתוב הסיפור אודות ירידת המן (שזה מסתיים עם ה­סיפור ע"ד העדר ירידת המן בשבת, כנ"ל), ואח"כ בא תיאור המן עצמו (ולב­סוף — הציווי לדורות).

ג. ענין האמור, שהעדר ירידת המן בשבת אינו מסובב מאיסורי שבת, מובן ומוכרח הוא לפי שיטת רש"י בפירושו עה"ת, דמשמע שס"ל שכל ענין השבת נתחדש רק בעת ירידת המן:

לאחרי שלקטו בנ"י המן כמה ימים, הרי ביום הששי לקטו לחם משנה ואז "ויבואו^טו כל נשיאי העדה ויגידו ל­משה", ומפרש רש"י^טז: ויגידו למשה, שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org