202

ד. ומכאן הוראה ל"חכמי לב" שבכל דור ודור בעבודת החינוך, שעליהם מו­טלת החובה להעמיד תלמידים הרבה, כפסק הרמב"ם^טז ש"מצוה על כל חכם ו­חכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו", שאין מילוי חובתו של החכם מסתיים בכך שהוא מלמד את התלמיד אותם הדברים שביכלתו (בחכ­מתו הגדולה) להשפיע אליו,

אלא צ"ל "חכם לב" באמת, לדאוג ש­פירותיו שמעמיד יהיו שלמים בכל ה­פרטים, עד שגם ענינים הנראים כטפלים וחיצוניים — כמו יתדות ומיתרים, שלכ­אורה א"צ להם "חכם לב" — משתדל שיהיו אצל התלמיד בתכלית השלימות.

ודוקא כאשר "גומר" את העמדת ה­תלמיד עד לפרטים הכי חיצוניים, אז ישנה הוודאות והבטחון שהוא דבר של קיימא, ש"לא ינועו ברוח", דגם כאשר ישנם רוחות מנשבות בעולם הרי התל­מיד עומד חזק על משמרתו בהתאם ל­הוראות רבו. זהו הסימן שתלמודו של הרב חדר לפנימיותו של התלמיד, עד שלא נשאר פרט ממנו שאינו חדור בזה. וע"ד פתגם רבינו הזקן^יז על הפסוק^יח "עקב אשר שמע אברהם בקולי", שאב­רהם אבינו "שמע" ציווי השי"ת בכל ציור קומה שלו, ראש גוף ורגל, עד שגם העקביים שלו "שמעו" את ציווי השי"ת.

וזה נרמז גם בדברי רז"ל^יט שאין המצוה נקראת "אלא על שם הגומרה", דגם כאשר עיקר הדבר כבר נעשה, ו­חסר רק פרט קטן בגמרו, הרי כיון שלא נגמרה כל המצוה הרי לא נתקיימה, ומי שגומר המצוה, אף שהשלים רק פרט קטן, נקראת כל המצוה על שמו דוקא. וזהו כנ"ל, דעד שישנו כל הדבר, אינו שחסר רק פרט אחד, אלא שעי"ז חסר בהכל, כיון שאין בטחון שהדבר יעמוד איתן נגד כל הרוחות המנשבות, וצ"ל שהדבר יחדור בכל הציור קומה שלו.

ומזה גם עידוד גדול לדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, שאע"פ שאנו בדרגא של "עקביים" לגבי הדורות הקודמים^כ, ואכשור דרא בתמי', הנה דוקא עבודתנו בגמר הבירורים, בעקביים — וכהיתדות בשולי היריעות שעל ידם נקשרות וקבו­עות בארץ^כא — היא הגומרת את העבודה הנצרכת להביא את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו (אם שאין זה אלא פרט, ובפרט לגבי גודל ה­עבודה של דורות שלפנ"ז),

ואין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה — הדור דעקבתא דעקבתא דמשיחא, שהוא הגומר "מעשינו ועבודתנו (של) כל זמן משך הגלות"^כב, ומביא בפועל את "תכלית השלימות. . של ימות המשיח ותחיית המתים"^כב, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ש"פ ויק"פ תשל"ז)

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org