טהרה שבקידוש ידים ורגלים יש דין אחד להידים ורגלים, דכשם שבטבילה צריך לטבול כל גופו, עד"ז הוא לענין קידוש ידים ורגלים, שהידים ורגלים לענין זה הם כמציאות אחתלו, ואין טהרה לחצאין, ואילו דין קדושה שבקידוש ידים ורגלים עיקרו הוא בידים, שבהן נעשות בפועל עבודת המקדשלז (והרגלים הם רק כעין עזר — צ"ל עמידה על הרצפה וכו')לח.
[ויש לומר ששני הענינים נרמזים בשני הפסוקים שבפרשהלט, "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו": הפסוק השני קאי בדין טהרה שבקידוש ידים ורגלים, ולכן נאמר "ידיהם ורגליהם" ביחד בלי הפסק, כי לענין הטהרה הם כגוף ומציאות אחת; משא"כ הפסוק הראשון קאי בענין הקדושה, שבזה נאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם"מ, שאין הידים ורגלים בגדר ומציאות אחת, וקידוש רגלים בא כהוספה על הקידוש דידים]מא.
ד. ויש לומר, שזהו החילוק בין ההלכה ברמב"ם (לפירוש שו"ת ושב הכהן) והדין בשו"ע אדה"ז:
להרמב"ם, רחיצת ידים כו' בזמן הזה היא מעין דין טהרה שבקידוש ידים ורגלים, וכמפורש בלשונו ב"חמשה דברים (ש)מעכבים את התפלה" — "טהרת ידים כו'", ובזה מוסיף, שלשחרית אינו די בטהרת הידים, אלא צ"ל גם רחיצת (פניו ו)רגליו, כקידוש ידים ורגלים של הכהן לפני עבודתו במקדשמב.
אמנם אדה"ז ס"ל בפירוש דברי הרשב"א, שתקנה זו אינה מצד ענין ה