אגרת טו

אגרת טו

[תקפ"ט?]

על דבר¹ מבוקשו נידון המורך לב כו', הגם על חנם ממש, לא מנעתי מלכתוב בזה אשר עם לבבי². ודאי שיש לבקש מה' על שמחת הנפש, כמאמר שמח נפש עבדך³, וכן והסר ממנו יגון ואנחה⁴ כו'. עם כל זה יש גם כן פחד שהאדם גורם לעצמו, והבחירה ורשות נתונה לו למנוע עצמו ממנו.

וראי' ברורה בזה הוא מאשר נצטווינו בלאו שלא לערוץ ולפחוד במלחמה כמ"ש אל ירך לבבכם⁵. ומנאה הרמב"ם⁶ וסמ"ג בפ' שופטים⁷ בתרי"ג מצות. ולכאורה זה פלאי, ומה יעשה אם מכל מקום לבו הומה עליו ומפחד בראותו דמי מלחמה⁸. וידוע שכל המצות אינן אלא בדבר שיש לאדם בחירה על זה לעשותו או למנוע מלעשות כמ"ש בשמונה פרקים להרמב"ם פ"ב.

אך הענין דיש לכל אדם ג' לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה⁹, והם עיקר בהנהגת האדם, ובהם הבחירה ורשות נתונה לחשוב ולדבר ולעשות כרצונו במוחו. ואף אם מפחד בלבו, יוכל לסלק המחשבה דיבור ומעשה, והעיקר¹⁰ שלא לחשוב ולדבר מזה כלל אלא לצד ההיפוך כנ"ל, כמ"ש בלקוטי אמרים פי"ד¹¹. ועל זה נצטוינו אל ירך כו', כלומר לא תחשובו בענין הפחד. וכן פסק הרמב"ם פ"[ז] מהל' מלכים¹² וכל המבהיל עצמו ומחשב מחשבות כו' עובר בלא תעשה. ומיד שלא יחשוב בזה כלל ממילא יתבטל גם הפחד שבלב. ועכ"פ מיד יהי' הפחד כאלו הוא ישן ואינו נרגש בגוף, ובמשך ימים אחדים יתבטל לגמרי, עד שלא יפול במוחו כלל אפילו דרך מחשבה זרה, וזהו אל ירך לבבכם.

והטעם לזה שעל ידי סילוק המחשבה יתבטל הפחד¹³, הוא לפי שכל המדות קיומן מהדעת, שהוא הנק' מפתחא דכליל שית¹⁴, והתלבשות הדעת במדות הוא על ידי אמצעות המחשבה, ולכן על ידי סילוק המחשבה הרי זה ממילא היסח הדעת מהמדה, ואז אין המדה מתעוררת והי' כלא הי'. וגדולה מזו אמרו לענין ביאות אסורות, שארז"ל אין אונס באיש¹⁵, שאפילו כשמדבקין אותו לערוה אמרו דלא שייך בזה אונס, שאלמלי לא הי' נותן דעתו עליה לא הי' מתעורר כו', אע"פ שהוא דבר מיחוש¹⁶ וחייב סקילה על זה (כמ"ש הרמב"ם פ"א מהא"ב). וכן משמע בגמרא, שביכולת האדם להתפחד או לא להתפחד (עי' ברכות ד"ס ע"א).

אך עיקר היסח הדעת והמחשבה הוא על ידי שישמור מחשבתו להלבישה בענינים אחרים¹⁷, דהיינו אפילו בענינים דהאי עלמא הנצרכים ומשמחים, ובתורת ה' המשמחים לב¹⁸ דבר יום ביום¹⁹, בקביעות עתים לתורה, ובפרט עם עוד אחד (הן בנגלה כמו באו"ח הלכות ברכות השחר וקריאת שמע ותפלה וכה"ג, ובפנימיות התורה בכתבים²⁰ וכה"ג).

וגם עוד זאת שלא לדבר בעניני דמרה שחורה ח"ו, רק אדרבה להראות בעצמו תמיד תנועות משמחות, כאלו הוא מלא שמחה בלבו, אעפ"י שאין בלבו כן בשעת מעשה, וסופו להיות כן. והטעם בזה הוא כי לפי המעשים והפעולות אשר האדם עושה נקבע אחר כך בלבבו, וכמ"ש הרמב"ם (ספ"א מהל' דעות) וז"ל יעשה וישנה וישלש במעשיו שעשה על פי הדעת כו' ויוקבעו המדות בנפשו עכ"ל. וכ"כ באריכות בפרק ד' מן ח' פרקים אשר לו (שנדפסו בש"ס בכרך מס' שבועות²¹), והפרק הנ"ל הוא מענין הרפואות חולי הנפש. וכ"כ בס' החינוך בפמ"ו ובמקומות רבים מספריהם. ועם היות שדבריהם אינם צריכים חיזוק וראי', אך אעפ"כ יש לזה ראי' על פי הקבלה גם כן, כמ"ש בפרדס (שער [י] שער הגוונים פ"א) עי' שם בפנים. ויש לזה סמך בזהר²² גם כן.

הכלל העולה שישמור מחשבה דיבור ומעשה שלו שלא להרהר בעניני דאגה ומורך לב, אדרבה לדבר ולעשות כנ"ל, ואז יוקבעו כן המדות בנפשו. וככה יערה ה' רוח ממרום²³ בשמחה ובטוב לבב²⁴. וכן שמעתי מאאזמו"ר ז"ל, שכך הי' הרב המגיד נ"ע אומר על פסוק כמראה אדם עליו מלמעלה²⁵, שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה בתפלת ערבית²⁶, והמתין לי עד שסיימתי את תפלתי, ואחר כך אמר לי בשם הרב המגיד ז"ל.

והנה ראוי למעל' ללמוד את עצמו מכל מרה שחורה, שיש לאדם לסלק הפחד מלבו אף במקום שיש ממה ליפחד כמ"ש, וכל שכן בנידון דמעל' שב"ה אין לו ממה ליפחד כלל וכלל, בין בבריאות הגוף ובין בממונו כו'. בשגם שחוט של חסד משוך עליו²⁷ בקיץ העבר, והרי ידוע מארז"ל כל מי שמטיבין לו לא במהרה²⁸ כו'. אלא שהמה רק פתוי היצר, וצריך להשליך זה כמו מחשבה זרה ורעה ממש, וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם²⁹ כו', דלאו דלא תתורו אחרי לבבכם³⁰ להסיח דעתו ממחשבה רעה בענין העוונות כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' ע"א דין ג), וכמו כן ממש יש להרחיק מזה.

אך אם תרצה לקיים מצות הדאגה, תן לה מקומה הראוי לה, והוא מארז"ל אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו³¹ כו', וענין דאגה זו והתירוץ עליה ידוע מזאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני³² כו'.

[נוסח ב]

נידון הפחד, אם אמנם יש לבקש מה' על שמחת הנפש כמ"ש שמח נפש עבדך כו', עם כל זה יש גם כן פחד שהאדם גורם לעצמו, ויכול למנוע עצמו מזה, וה' עוזר לו, והראי' ממ"ש בפ' שופטים אל ירך לבבכם, והוא ממנין תרי"ג שלא לפחוד במלחמה, ומבואר ברמב"ם ח"ד ספ"[ז] מהלכות מלכים ז"ל וכל המבהיל עצמו ומתחיל לחשוב כו' הרי זה עובר בלא תעשה, אלמא שהבחירה נתונה לאדם להסיר מורך הלב והפחד אפילו במלחמה שהיא סכנה ממש, דאם לא כן לא שייך על זה ציווי, כמ"ש ברמב"ם בח' פרקים פ"[ד].

וגם בגמ' מבואר כן בדוכתי טובא שביכולת האדם להסיר הפחד מלבו, והיינו על ידי היסח הדעת מלחשוב בזה, כי שום מדה אין לה קיום בלתי הדעת, ועל ידי היסח הדעת יסתלק הפחד מלבו, שהרי אמרז"ל אין אונס באיש, דאפילו בתאוות ניאוף כשמדבקין אותו לערוה אחת דלא שייך בזה אונס, דאלמלא הי' מסיח דעתו לא הי' מתעורר בזה כו', אע"פ שהוא דבר מיחוש. ועיקר היסח הדעת הוא על ידי תקיעות דעתו בדברים אחרים המשמחים הלב, כמו לימוד תורת ה' בטור או"ח ברכות השחר וקריאת שמע ותפלה וכה"ג. ובפנימיות התורה כמו בפרדס שער ד' וכה"ג. או אפילו בעסקי העולם בדברים הנצרכים.

וגם עוד זאת, שיראה בעצמו תמיד בתנועות הגוף תנועות המשמחות, כי לפי הפעולות נמשכות הלבבות, כמבואר בדוכתי טובא בספרי הראשונים, ובפרט בספר החינוך מצוה ש"ז ובדוכתי טובא, וברמב"ם הל' דיעות ספ"א. ויש לזה ראי' ממ"ש בזוהר דבעובדא תליא מלתא, ובפרד"ס שער הגוונין עיי"ש. ואז יערה עליו רוח ה' רוח ממרום שמחה וטוב לבב, כמו ששמעתי מפה קדוש של כאאזמו"ר ז"ל נ"ע בפייענא, שאמר בזה"ל, אשר כך הי' הרב המגיד אומר על פסוק כמראה אבן ספיר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו', שכפי המדה שאדם מראה מלמטה מראין לו מלמעלה, ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה, כי התפללתי המעריב שקודם מיתתו בנגון שיש בו מרה שחורה, והמתין לי עד שסיימתי את התפילה ואמר לי זאת.

וכל שכן וקל וחומר שאין לו ממה לדאוג ולפחוד כלל באמת, הן בבריאות הגוף שב"ה שלם בגופו בתכלית השלימות, וכל שכן בדבר שבממון³³ הקל³⁴, שאין לו לדאוג כלל, כי ההשגחה תדירה כו', שהרי רואה בעיניו שחוט של חסד משוך הי' עליו בקיץ העבר, והרי ידוע מארז"ל כל מי שמטיבין לו לא במהרה כו'. ולכן יהי' בעיניו הדאגה כמחשבה זרה ממש, אשר נצטווינו בלאו ולא תתורו אחרי לבבכם³⁵ כו', ומנאוהו בתרי"ג לא תתור אחרי מחשבות כמ"ש ברמב"ם ח"א הלכות ע"ז³⁶ יעו"ש. רק אם ירצה לקיים מדת הדאגה, יהי' ע"ד שאמרז"ל ולבו דואג בקרבו על ריחוק הנפש מאוא"ס ב"ה, ועז"א זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני כידוע.

ושלום מאיתי מחותנו³⁷

מ"מ ש"ס

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org