Addenda - sichos and letters 11

319ש ו פ ט י ם

. . . בענין הסנהדרין, כבר שקלו וטרו בזה בכמה מקומות ואחדים מאלה שבתחלה הציעו זה או הסכימו על זה משכו את ידיהם, אלא שיש מציעים עתה מעין סנהדרין ולא סנהדרין ממש — וכבר הי' מעין הצעה כזו בדור שלפני זה, וגדולי ישראל בטלוהו מכל וכל, והקטנים (ביראת שמים) ידעו אשר לא ישמע קולם כלל במחנה ישראל, כי רק דבר הוי' נר לרגלו, ולא ישמע לקול מדברים סרה על מנהיגי ישראל בדרך התורה והמצוה הלוחמים מלחמתה ומחזיקים את בדקה וכופים את ישראל ללכת בה, ואפילו אם יבואו אליהם בשם מפלגה, פּרוגרס, שיתוף שם שמים עם דרך ארץ וכיוצא בו — גרש יגרשו אותם מן המחנה. ואם בדור ההוא בטלו הדבר מפני טעמים ידועים, הרי על אחת כמה וכמה בדורנו יתום זה, וד"ל.

ורואים במוחש אשר אפילו בין התומכין בהצעה הנ"ל הנה ככל שתתמעט מדת היראת שמים דחוג מסוים, כן תגדל ההתלהבות שלו לרעיון הסנהדרין או מעין סנהדרין וכו' . . .

(ממכתב כט תמוז, תשט"ו)

. . . שאלת כהדר"ג אשר כיון שרצונו לישב על התורה והעבודה לכן העתיק אהלו לאה"ק ת"ו, ויש סברא אשר אולי יסע לארצות הברית:

והנה לדעתי, והוא בהקדים דרז"ל עה"פ שום תשים עליך מלך, שילפינן מזה גם שאר שררות שבישראל, ובפרט מדברנא דכמה וכמה קהלות הקדש שנוסף ע"ז דבכלל מאן מלכא רבנן הרי יש לו גם הכח לפעול בכל ובפרט בהקהלות דאחינו הספרדים שיש להם הורמנא ורשות לדון גם בדיני ממונות וכו' וכו', וידוע מאמר השי"ת ליהושע בן נון שהוא הי' ממלא מקומו של משה רבינו שהי' מישורון מלך, בני יוצאים למלחמה ואתה וכו', אשר מובן מזה שמשלימות ענין המלך הוא שיהי' ביחד עם עמו ובפרט בעת מלחמה,

וכיון שזיכה השי"ת את כהדר"ג להיות איש כללי ומנהיג בישראל אשר מאות ואלפים נשמעים לקולו, הנה בטח הדבר שניתנו לו ג"כ הכחות להביא את זה בפועל בחיים היום יומי של כל המושפעים ונשמעים לקולו בהמחדו"מ שלהם, וכיון שכל פרט ובפרט ענין כללי הוא בהשגחה פרטית ובכוונה עליונה בעילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, הרי זהו ג"כ הדרך בה יתעלה איש הכללי למדריגת השלימות שאלי' שואפת נשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד ואשר שרשה היא למעלה מעלה עד אין קץ, כי נשמות ישראל עלו במחשבה, והדיוק בזה עלו — שגם במחשבה גופא הם בתכלית העילוי שאפשר להיות במחשבה מחשבתו של הקב"ה ולמע' בקדש כי נפשות ישראל מושרשים בעצמות ומהות א"ס ב"ה,

מובן מכל הנ"ל אשר בהיות כהדר"ג שליט"א בסמיכות למקומות בם נמצאים מאחינו הספרדים שליט"א הצמאים לדבר ה' ומשתוקקים לקבל הוראות בעבודת השי"ת וקבלת עומ"ש ועול תורה ומצוה הנה זהו תפקידו חובתו וזכותו לעשות בזה מדי יום ביומו, אשר עי"ז יומשך מלמעלה מן הזמן דבר יום ביומו ובהצלחה שלמעלה מהטבע בטבע.

320ולהעיר אשר ספי' המלכות שממנה כל מינויי השררות בישראל, הנה אמרו בזהר, דאף דלית לה מגרמה כלום, ונהורא תתאה קרי תדיר לנהורא עילאה, ונקודת חיריק היא למטה מכל האותיות — הנה זרקא סגולתא שהיתה לראש פינה נקודת חולם ולמעלה מעלה עד אין קץ וכמבואר באריכות בספרי קבלה דאף דספירת המלכות מקבלת מכל הספירות הנה אריך אנפין יש בו ט' נקודות, כי המל' שרשה ברדל"א, רישא דלא אתידע אשר שם חביון עוז העצמות, ועומק תחת נעוץ בעומק רום והנשמה המושרשת בעצמות ומהות א"ס ב"ה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא להתלבש בגוף ונה"ב, הנה ירידה זו היא צורך עלי' והיינו עלי' עוד במדריגה גדולה יותר ממה שהיתה קודם הירידה היינו לאשתאבא בגופא דמלכא מלכו של עולם, וההכנה לזה הוא במילוי תפקידו של כאו"א בעלמא דין למלאות רצון העליון וחפץ הקב"ה.

ומורגל הלשון בתורת החסידות אשר מצד הביטול לבעל הרצון הנה אין לו נפ"מ מה מצוה אותו בעל הרצון, אם הנחת תפילין שזהו המשכת מוחין עליונים ומוחין דגדלות או חטיבת עצים ושאיבת מים מדריגות היותר פחותות בהקומה שלימה דעם ישראל המתחלת בראשיכם שבטיכם ומסתיימת בחוטב ושואב מימיך, כי מצד קב"ע ומצד המסירה ונתינה שלו לבעל הרצון וכמרז"ל אין תשוקתם אלא לאביהם שבשמים, במילא אין לו נפ"מ באיזה אופן יתקלס שם עילאה.

המורם מכל הנ"ל אשר לפ"ד, כיון שנמצא כהדר"ג שליט"א באה"ק ת"ו בה נמצאים עתה עשיריות אלפים של אחינו הספרדים שליט"א ומצד ריבוי הנסיונות העלמות והסתרים זקוקים הם להוראות תכופות בדרכם הקשה בגשמיות וברוחניות, הנה זכות עצום וגדול נפל בחלקו של כהדר"ג שליט"א אשר הוא ישתמש בהכשרונות והסגולות אשר חננו השי"ת ובהאוצרות מלכים אשר נמסרו לו מאבותיו הקדושים דור אחר דור לצאת במלחמה נגד היצר קליפות וס"א בראש צבאות אנשי קהלות הקדש המושפעים ונשמעים לרצונו ללחום מלחמת ד' ולפרסם אלקותו ית' בכל סביבתם אשר אין עוד מלבדו כפשוטו ממש, שהכל הוא אלקות,

וביחוד ובפרט שהיא חובת השעה לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר אשר כל הבנים והבנות אחד חכם ואחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול ובסדר ההשתל' — אבי"ע, שנגלה הקב"ה מעולם האצי' לעולם הבריאה, היצירה והעשי' כולם יחד בשוה יספרו ביציאת מצרים סיפור כל' הזהר השמים מספרים מנוצצים ומזהירים לצאת מגלות מצרים דלעומת זה ולצאת ג"כ אפי' ממצרים דקדושה מיצר הגרון אשר שם אפשר ליניקת פרעה ושלשת שרי פרעה כמבואר בארוכה בלקו"ת מהאריז"ל ולהביאם לארץ טובה ורחבה כמבואר שם הענין,

ובפרט שנמצא הוא בארץ טובה ורחבה ג"כ אלא שצריך לגלות בפועל אשר ארצנו זו היא ארץ הקדושה ארץ אשר עיני ה"א בה מרשית השנה עד אחרית שנה בזמן הגלות ג"כ, ואין הדבר תלוי אלא בנו להאיר את חשכת הגלות חשך כפול ומכופל (כפול — שנים ומכופל עוד שנים כנגד ג' קליפות321וקליפת נוגה ירדן שנוטל מזה מצד הקדושה ונותן לזה לצד לעו"ז) ולהאירו באור עצמות ומהות א"ס ב"ה וקיום היעוד דלילה כיום יאיר, מתאים ליציאת מצרים שאז הי' ויאר את הלילה שהלילה עצמו האיר וכימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות . . .

(ממכ' ט' ניסן תשי"ב)

. . . במענה על מכתבו מיום ב' תמוז, בו מעורר על הברייתא בירושלמי ריש הוריות; יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל כו' ת"ל ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין כו' ורוצה לבאר;

א) דהכוונה להכתוב דדברים כח, יד; ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאול ללכת אחרי א"א לעבדם. והפך הירושלמי סדר הכתוב ע"פ תוד"ה ונתן (שבת קכח, א) דדרך הש"ס לקצר ולומר בל' אחר.

ולענ"ד ל"נ לומר כן, (א) בכתוב זה שולל הענין שבתיבת ללכת, ופי' הכתוב הוא; ולא תסור גו' — משא"כ בירוש' שמדייק בתיבת ללכת בחיוב. (ב) בכתוב זה מדבר בצווי השי"ת, ולא בהוראת ב"ד. (ג) כתוב זה וכל הפרשה הם הבטחה לישראל וסיפור דברים, ולא צווי.

ונראה בפשיטות (וכ"מ במראה הפנים על הירוש', בתורה תמימה ועוד) דהירושלמי כוונתו ג"כ — כספרי — לפסוק דברים (יז, יא): על פי התורה גו' תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, וע"פ כלל תוס' הנ"ל דדרך הש"ס לומר בלשון אחר.

ודייק הירושלמי להוסיף תיבת ללכת כי בזה תלוי כל הלימוד. דהנה התיבות ימין ושמאל שבפסוק זה יש לפרשם בג' פנים; א) לא תסור ימין ושמאל מן הדבר אשר יגידו לך. וע"ד מש"נ בכ"מ (דברים ה, כט. יז, כ. עיין בתו"ת). ב) כהספרי — יגידו לך (שזהו) ימין ושמאל (כי דעתך אינו כן). ג) על פי התורה גו' תעשה (לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך) (ללכת) ימין ושמאל (דוקא),

והתיבות „לא . . לך" המה מאמר המוסגר, וכאילו נכתבה בכתוב תיבת ללכת.

וי"ל דהא דלא ניחא לי' להירוש' לפרש קרא בפן הא' — דא"כ הו"ל לסמוך תיבות ימין ושמאל לתיבת תסור, שכן הוא ע"פ רוב בקרא אף שנמצא גם באו"א וכדברים כח, יד (אבל בכתוב זה אין מקום לטעות משא"כ בנדו"ד). וגם לא בפן הב'*) — (שזהו יסוד דרשת הספרי שאפילו א"ל על ימין שהוא שמאל כו') — דא"כ הו"ל לשתוק ולסתום: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, ומהיכא תיתי להגביל הציווי. וק"ל.

ב) דהירושלמי והספרי ל"פ. ודעת הירוש' היא רק שאין מחוייב לקבל דעת הב"ד מבלי להקשות עליהם. ואדרבה. אבל אם אחרי השקו"ט322רבו עליו חבריו — ה"ה בולא תסור גו' אפי' על שמאל שהיא ימין. — ועיין בזה ס' החנוך סוף מצוה תצו. רמב"ן בהשגות על סהמ"צ שרש א'. תוס' הרא"ש, באר שבע, רש"ש, מהר"ץ חיות ויפה עינים להוריות (ב, ב). מפרשי רש"י לדברים (יז, יא). ועוד.

ופי' זה דוחק גדול הוא, כי א"כ העיקר חסר מן הספר בירוש' (גם, עפהנ"ל, חידוש גדול כאן — ללמוד מכתוב אחד שני ענינים הפכיים).

ג) בשדי חמד כללים ל' מובא מס' פתח עינים להחיד"א (ר"ה כה, א) דאם יודע בלי ספק שטעה הב"ד, לא יעשה כדבריהם. וכ"פ בתו"ת שבזה קאי הירוש', משא"כ בספרי שלשונו הוא „אפי' נראים בעיניך".

וג"ז דוחק גדול דמאן מפיס, כמובן. ועיין ברמב"ן שופטים שם. וביותר — דזיל בתר טעמא, שלא ירבה מחלוקת בישראל. וא"כ מאי נפ"מ.

(ובדוחק יש לתרץ דמחלוקת מן הקצה אל הקצה לא שכיחא כלל. וע"ד סברות הפוכות תוד"ה מברך ברכות (לט, ב). ולא חיישינן שיארע עוה"פ).

ולענ"ד מחוורתא כפשטות ל' הספרי והירושלמי דפליגי וכנ"ל. וכמוש"כ ג"כ במראה הפנים בירושלמי שם.

(ממכתב ר"ח מנ"א, ה'תשי"ב)

עוד בענין הנ"ל — בלקו" ש ח"ה ע' 127 (הערה 26) וז"ל:

בספרי שם: מראים בעיניך. ובכמה ממפרשי רש"י, שכ"ה הכוונה גם בפירש"י (שם). ועפ"ז מתרצים הסתירה מירוש' הוריות (פ"א מ"א) דדוקא באומרים על ימין שהוא ימין ושאני קדה"ח דאיכא קרא אתם אפילו מזידים, אבל מלשון רש"י (שפירושו גם לבן חמש למקרא ואין מקום לרמזים) „על ימין כו' ועל שמאל כו'" (ובפרט שמשמיט התיבות „מראים בעיניך" שבספרי), מוכח שכוונתו ל"ימין" ו"שמאל" ממש.

וראה גם גו"א שם: „ימין ושמאל כמשמעו , דאף אם הם טועים בדין כו'". עיי"ש. וכן מוכח מהרמב"ן כאן ובסהמ"צ דלהלן. ובפרט דכותב דזהו כענין דקדה"ח. (אבל ראה פתח עינים לר"ה כה, א. ובשד"ח ח"ב כלל לא תסור (מס' טהרת מים) שהם דברים פשוטים !) והסתירה מהירוש' — מתרצים דבירוש' קאי קודם שדנו בסנהדרין עד"ז אבל לאחר שדנו „חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה עכ"פ" ועפמש"כ הרמב"ן בסה"מ שורש א (וכ"כ החינוך מצוה תצו) — וראה צפע"נ (להרגצובי) להוריות (ב, ב) ולירוש' שם ולפ' שופטים. תו"ת לפ' שופטים שם.

וכבר שקו"ט בראשונים ואחרונים בנדו"ד בכלל ובתיווך הספרי והירושלמי בפרט. וש"נ (נוסף על הנ"ל) להס': חידושי הר' דוד בונפיל לסנה' פז, א (נדפס מחדש בס' סנהדרי גדולה — ירות"ו תשכ"ח). ס' יראים מצוה לא (שצח). יד המלך (ממרים פ"א). באר שבע להוריות. חפץ ה' שם. שער יוסף (להחיד"א) שם. ככר לאדן לירוש' הוריות. עמודי ירושלים שם. ריב"א, הרע"ב, ט"ז, תורת משה (להחת"ס) — עה"ת. דברי סופרים (להר"א וואסרמן) סי' ג. תו"ש למשפטים (חי"ז, ערצ"ג). הערות לחי' הר"ד בונפיל הנ"ל.

323. . . אמר הכתוב כי האדם עץ השדה, ורואים אנו אשר שינוי איזה שהוא, אפילו קל בגרעין, משנה את האילן הצומח מהגרעין מן הקצה אל הקצה, וכן הוא בחינוך הילד, ולכן אפילו בשביל הטבה קלה בחינוכו כדאי להשתדל ולהשתדל, וכ"ש אם החינוך דורש תיקון בענינים עקרים העלולים להשפיע על הילד במשך כל ימי חייו.

וחזקה לתעמולה ופעולה הנעשית באמת שאינן חוזרות ריקם.

(ממכ' י"ח כסלו, תש"ו)

יעדער איד איז דאָך אַ שליח פון אויבערשטען, אויף צו מאַכען די וועלט אַ דירה לו ית'.

אין דעם ענין השליחות זיינען פאַראַן דריי מדריגות;

א) די העכסטע מדריגה אין שליחות איז, אַז ער — דער שליח — איז קיין מציאות ניט פאַר זיך, זיין גאַנצע מציאות ווערט דער מציאות המשלח.

ב) אַ נידעריגערע מדריגה אין שליחות איז, אַז דער שליח איז טאַקע יע אַ מציאות בפני עצמו, אָבער עשיית השליחות, הייסט עס ניט אַז דער שליח טוט עס, נאָר דער משלח אַליין טוט עס, דורך דעם אבר פלוני ופלוני פון שליח.

ג) נידעריגער דערפון איז, אַז אויך בשעת עשיית השליחות איז דער שליח אַ מציאות בפ"ע און די מעשה השליחות איז זיך מתייחס צו איהם, מער ניט וואָס מיט זיין עשי' איז ער מוציא דעם משלח.

די דריי מדריגות אין שליחות געפינען מיר אין גליא דתורה און עס זיינען פאַראַן ראיות לכל הצדדים^א.

אַזוי אויך אין פנימיות התורה, אין עבודת האדם לקונו, זיינען פאַראַן דריי מדריגות פון שליחות;

א) די עבודה פון עבד בכלל און עבד נאמן בפרט, וואָס ער איז קיין מציאות ניט לעצמו, זיין גאַנצער מציאות איז דער מציאות האדון, ניט נאָר איז זיין מחשבה, דיבור ומעשה פאַראייניגט מיט'ן אדון, נאָר אויך זיינע כחות פנימיים, אפילו דער כח הרצון און נאָך מערער — אפילו דער כח התענוג, וואָס איז נאָך אַ טיפערער כח אין נפש, איז אויך פאַראייניגט מיט'ן אדון, וכידוע אַז דער תענוג האדון דאָס איז דער תענוג העבד, דאָס הייסט, אַז ער איז אינגאַנצען נתבטל געוואָרען ממציאותו, ביז אַז וואָס דער תענוג האדון איז, דאָס ווערט זיין — דעם עבד'ס — תענוג.

324אויף די מדריגה שטייט אין זהר, ועד"ז נמצא בירושלמי^ב, מאן פני האדון הוי' — דא רשב"י.

לכאורה איז דאָס אַ מאמר תמוה. נאָר מצד גודל ועוצם הביטול ווערט ער זיך אָן, ביז אַז זיין גאַנצער מציאות איז דער מציאות האדון.

נאָר דאָס איז דאָך אַ מדריגה וואָס לאו כל מוחא סביל דאָ.

ב) דער צווייטער אופן אין שליחות איז, אַז די שליחות האָט ניט דורכגעדרונגען בעצם מציאותו, ער בלייבט אַ מציאות לעצמו. וכדאי' בתניא (פל"ה) אַז אַפילו צדיק גמור כו' פונדעסטוועגען איז דאָס אַלץ דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו. יש מי שאוהב.

אָבער בשעת עשיית השליחות איז דאָס ניט זיין עשי', נאָר ווי ער זאָגט אין דער היינטיגער הפטרה, ואשים דברי בפיך, אני המשנה המדברת בפיך, וואָס דאָס איז העכער פון כעונה אחר הקורא. דאָרטען איז דאָך פאַראַן אַ קורא און פאַראַן אַן עונה, משא"כ דער ענין פון ואשים דברי בפיך איז ניט ער רעדט עס, אַפילו ניט כעונה אחר הקורא, נאָר ואשים דברי, אני המשנה המדברת בפיך.

הגם אַז ער איז טאַקע אַ מציאות לעצמו, אָבער בנוגע זיין מעשה עכ"פ איז ער אויס מציאות, ניט ער איז דער עושה, נאָר דער משלח טוט.

דערפאַר איז ער מסיים — אין הפטרה — לנטוע שמים וליסוד ארץ, ווי רז"ל זאָגען, אי בעו צדיקי ברו עלמא, ווייל ניט ער טוט, נאָר דער כח המשלח וואָס אין איהם.

ג) די דריטע מדריגה אין שליחות איז, אַז אַפילו בשעת עשיית השליחות איז ער אויך אַ מציאות לעצמו, ער איז דער עושה, אָבער מכל מקום איז ער מוציא מיט זיין עשי' דעם משלח, ווייל ער טוט דאָס כדעת המשלח.

— דערפאַר איז דאָך דער דין, אם שינה מדעת המשלח וביחוד אין אַ פּרט שדרך להקפּיד^ג איז ער קיין שליח ניט —

אין עבודת השם איז דאָס ביז אין אַ גאָר נידעריגע מדריגה, אַבי עס טוט זיך אָפּ דעת המשלח.

ביז אַז נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפּרנס בה הרי הוא מתברך.

מען האָט פריער דערמאָנט, אַז יעדער איד איז אַ שליח פון אדם העליון. בחודש אלול קען מען דאָך דורך תשובה פאַריכטען אַלץ וואָס מען האָט פאַרפעלט במשך די י"א חדשים שעברו, און תשובה העלפט דאָך אויך אויף תיקון למפרע.

325דאַרף מען אויפטאָן דורך תשובה און אויך אויף די עלף חדשים שעברו, אַז מען זאָל אויספירען די שליחות, און אין דער מדריגה, אַז כל מציאותו איז מציאות האדון כנ"ל.

(משיחת ש"ק שופטים, תשט"ז, כשבאו השלוחים מאה"ק)

ת צ אַ

. . . ע"ד השאלה דבר סממני רפואה אשר לוקחים אותם בכדי ששערות לבנות יתחלפו לצבע שחור או צהוב אם יש בזה משום דלא ילבש גבר שמלת אשה.

והנה אין הזמן גרמא להאריך וכבר העיר כת"ר במכתבו שזהו דין דשתיית כוס עיקרין (שבת קי, סע"ב) אשר לדעת רוב הפוסקים אסור מה"ת (הדעות בזה הובאו באוצר הפוסקים לאהע"ז ס"ה סק"ע).

וי"ל דאדרבה, בסירוס הרי דרז"ל לא תעשו קרי בי' לא תיעשו (שבת שם. או חרשו בכם, ועיין העמק שאלה סו"ס ק"ה) משא"כ בלא ילבש דלא מצינו דרשה זו, ואין לנו לדרוש מעצמנו ולאסור לא נגע בשערות.

וא"כ להמאירי (שבת שם), ועוד, דס"ל דדרשא הנ"ל אסמכתא היא ובכ"ז שתיית כוס עיקרין אסור מדרבנן, גם בנדו"ד אסור מדרבנן.

ואין להקשות מהא דנזיר (נט, א) דכיון שאינו נוגע בשערות מותר לכתחילה, דשאני שער בית השחי ובית הערוה דקיל דלא מינכרא מילתא (ראה שו"ת הצ"צ חיו"ד סצ"ג).

או י"ל דגם בנדו"ד שרי לגמרי כיון דלא מצינו בש"ס דאסור דגם אסמכתא אין לנו לומר מעצמנו.

מיהו כ"ז הוא לפירש"י בנזיר שם דמותר הואיל ואין נוגע בשער, אבל לפי' הרא"ש שם דההיתר הוא משום דע"י בגדו לא הוי תיקון אשה, א"כ בנדו"ד דתיקון אשה, הרי לוקח סממני הנ"ל להתנאות, ה"ז בכלל לא ילבש.

וכיון דסברא הוא וגם כ"ש וק"ו מאסור הסתכלות במראה (יו"ד סקנ"ו) יל"פ גם לשון רש"י כן אף כי הוא דוחק קצת.

ולהעיר: א) יש מחלקים בין שערות שחורות ואדום וכמבואר באחרונים הובאו בשדי חמד כללים למ"ד סקט"ו. ב) צביעת שערות לבנות לשחור אם זהו דאורייתא או דרבנן — בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק א, שהוא דרבנן, אבל רוב האחרונים חולקים עליו, עי' שו"ת מנחת אלעזר חלק ד' ובספרים שנזכרו בהגהות הרב ברון שי' לקצשו"ע סקע"א . . .

(ממכ' ד' שבט תשי"ד)