Addenda - sichos and letters 12

325דאַרף מען אויפטאָן דורך תשובה און אויך אויף די עלף חדשים שעברו, אַז מען זאָל אויספירען די שליחות, און אין דער מדריגה, אַז כל מציאותו איז מציאות האדון כנ"ל.

(משיחת ש"ק שופטים, תשט"ז, כשבאו השלוחים מאה"ק)

ת צ אַ

. . . ע"ד השאלה דבר סממני רפואה אשר לוקחים אותם בכדי ששערות לבנות יתחלפו לצבע שחור או צהוב אם יש בזה משום דלא ילבש גבר שמלת אשה.

והנה אין הזמן גרמא להאריך וכבר העיר כת"ר במכתבו שזהו דין דשתיית כוס עיקרין (שבת קי, סע"ב) אשר לדעת רוב הפוסקים אסור מה"ת (הדעות בזה הובאו באוצר הפוסקים לאהע"ז ס"ה סק"ע).

וי"ל דאדרבה, בסירוס הרי דרז"ל לא תעשו קרי בי' לא תיעשו (שבת שם. או חרשו בכם, ועיין העמק שאלה סו"ס ק"ה) משא"כ בלא ילבש דלא מצינו דרשה זו, ואין לנו לדרוש מעצמנו ולאסור לא נגע בשערות.

וא"כ להמאירי (שבת שם), ועוד, דס"ל דדרשא הנ"ל אסמכתא היא ובכ"ז שתיית כוס עיקרין אסור מדרבנן, גם בנדו"ד אסור מדרבנן.

ואין להקשות מהא דנזיר (נט, א) דכיון שאינו נוגע בשערות מותר לכתחילה, דשאני שער בית השחי ובית הערוה דקיל דלא מינכרא מילתא (ראה שו"ת הצ"צ חיו"ד סצ"ג).

או י"ל דגם בנדו"ד שרי לגמרי כיון דלא מצינו בש"ס דאסור דגם אסמכתא אין לנו לומר מעצמנו.

מיהו כ"ז הוא לפירש"י בנזיר שם דמותר הואיל ואין נוגע בשער, אבל לפי' הרא"ש שם דההיתר הוא משום דע"י בגדו לא הוי תיקון אשה, א"כ בנדו"ד דתיקון אשה, הרי לוקח סממני הנ"ל להתנאות, ה"ז בכלל לא ילבש.

וכיון דסברא הוא וגם כ"ש וק"ו מאסור הסתכלות במראה (יו"ד סקנ"ו) יל"פ גם לשון רש"י כן אף כי הוא דוחק קצת.

ולהעיר: א) יש מחלקים בין שערות שחורות ואדום וכמבואר באחרונים הובאו בשדי חמד כללים למ"ד סקט"ו. ב) צביעת שערות לבנות לשחור אם זהו דאורייתא או דרבנן — בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק א, שהוא דרבנן, אבל רוב האחרונים חולקים עליו, עי' שו"ת מנחת אלעזר חלק ד' ובספרים שנזכרו בהגהות הרב ברון שי' לקצשו"ע סקע"א . . .

(ממכ' ד' שבט תשי"ד)

326. . . אביע ברכתי שיקויים בו ככל הכתוב בנוסח התנאים; מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מד' הטוב,

אשר זה כולל כל טוב גשמי ורוחני, כמבו' בדרז"ל (יבמות סג, ב) מצא אשה מצא טוב אי בגוה משתעי קרא כו' אי בתורה משתעי קרא כו'.

כי כמו שהאדם כלול משתים; נשמה (העיקר והפנימיות) וגוף (טפל — עיין בשהיחוה"א פ"ו — והחיצוניות), כמו כן צרכיו נחלקים לשתים: א) צרכי הנשמה שהם תומ"צ, שלכן נקראו בשם אכילה ושתי' — לנשמה — כמרז"ל בקה"ר (ב, כד) כדוגמת אכו"ש שהם הכרחים לחיי הגוף ב) צרכי הגוף שהם כל ענינים הגשמיים.

ואמרז"ל פאה (פ"א מ"א) שת"ת שקול כנגד כל המצות, ובקדושין (מ, ב) לימוד גדול שהלימוד מביא לידי מעשה ופירש"י נמצאו שניהם בידו (ועיין הדק היטב בל' אדמה"ז הל' ת"ת פ"ד ס"ב וג' — ולהעיר מפיה"מ פאה שם — ובלקו"ת ד"ה וידבר גו' אנכי דפ' במדבר) — צרכי הנשמה. ובצרכי הגוף הרי ארז"ל (יבמות סג, א) במה אשה עזרתו לאדם א"ל אדם מביא חטין חטין כוסס פשתן פשתן לובש, אשר בזה נכללו „כל צרכי האדם", כל' הרמב"ן דברים (י, יח).

ובפנימיות יותר — הנה ע"י התורה ממשיכים כל הגילוים, הן בנוגע לחיים רוחניים הן בנוגע לחיים גשמיים, וכמאמרם על התורה (ברכות סא, ב) במקום חיותנו, והם נמשכים למטה, שיהי' להניח ברכה אל ביתך ממש ע"י האשה (יבמות סב, ב. וכמשנ"ת בלקו"ת ס"פ וזאת הברכה).

והנה עדיין אין כ"ז מספיק וצ"ל ויפק רצון מה' הטוב כי בתורה הרי אמרז"ל (יומא עב, ב) דאם ח"ו לא זכה (ל' זיכוך ובירור) נעשית — התורה — לו כו'

— ואין להקשות אמאמר זה ממארז"ל (איכ"ר בתחלתו) המאור שבה מחזירו למוטב, וכפמ"ש בהל' ת"ת שם ובקו"א —

ועד"ז בסוטה (יז, א) ובפירש"י שנמצאו כו', ובענינים הגשמים כמשארז"ל (פסחים קיט, א) ופי' הרשב"ם שעל ידי כו', ועיין קונטרס ומעין מ"ז. — ולכן מפרשים תומ"י הברכה (יבמות סג, ב) ויפק רצון מעונותיו — ל'^* עיקום ועיוות שסר ר"ל מדרך המלך מלכו של עולם — מתפקקין, והוא ע"י מהוי' — שם הוי' דוקא, כמבואר בהמשך רס"ו ובד"ה אנכי ה"א תרפ"ח — שאז אינו נוטה לימין או לשמאל ומכוון לאמת לאמיתו, הן בתורה הן בעבודה.

ובת"ת הוא ע"י לימוד פנימיות התורה — גאָר פּשוט לערנען חסידות און האָרעווען ביז מ'פאַרשטייט — כמובן מקונ' עץ החיים לבעל ההילולא ומרומז באגה"ק סכ"ו, ועייג"כ לקו"ת ד"ה ולא תשבית —

327ובעבודה הוא ע"י יר"ש ונוחין ועלובין, וכמו שמסיים בד"ה אנכי הנ"ל „והגם כו' היו מחודדין כו' אך מצד הביטול שלהם היו הם דוקא כלים להשיג האמת לאמיתו".

(ממכ' ב' ניסן תש"ד)

. . . אביע מאוויי שיקוים בו מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב.

וי"ל בל' התנאים שבראשיתם — בנוסח בית רבינו; ראשית דבר . . . ישא למז"ט כדת משה וישראל ואל יבריחו ואל יעלימו . . . וידורו ביניהם באהבה וחיבה כאורח כל ארעא

דלכאורה תמוה דהו"ל להסמיך „וידורו ביניהם כו'" תיכף אחר „ישא למז"ט — כדת מו"י" ואח"כ יבוא „ואל יבריחו וכו'"

וי"ל בהקדם הקדמה כללית אשר בנ"י בנים הם לד', וכמו שהבן הוא בצלם ודמות האב כך כביכול כו', אדם אדמה לעליון.

ופשיטא אשר כל עניניו והנהגותיו אשר ע"פ התורה או במנהג ישראל אשר תורה היא הם בדוגמא שלמעלה.

ובפרט בנשואין וכל השייך לזה בפרטי פרטיות שאיש ואשה הם בדוגמת ז"א ומל' ולמע' מע' בשרש שרשם, אשר בזה יובן מה שברכות נשואין מתחילים בספור תכלית כל הבריאה כולה, כי הבריאה הוא ע"י זו"ן.

והנה ההתחלה לסדור הנשואין הוא סדור התנאים (ראשונים) ובתחלתם בא הוראת תכלית והעיקר, וזהו; ראשית דבר שישא למז"ט, ומבאר הענין — שאל יבריחו ואל יעלימו כו'.

והביאור בזה הוא:

ידוע באופן הבריאה בתחלה הי' אור עליון פשוט ממלא כל המציאות . . וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות צמצם האור ההוא ונשאר חלל ומקו"פ ואח"כ המשיך קו א' כו'^* — כמ"ש ונתבאר בתו"א ד"ה פתח אלי' לקו"ת ד"ה להבין מ"ש באוצ"ח ועוד. והנה חלוק צמצום זה מכל הצמצומים שענינו סילוק ולא מיעוט בלבד ועי"ז יכול להיות נמשך אח"כ הקו היינו אור המתלבש בכלים ויוכל להיות מציאות העולמות (יעויין ד"ה למען ידעו דורותיכם תש"ח ועוד) ופעולת הצמצום באור הבל"ג והגבול (ראה ד"ה ביוהשמע"צ רצ"ט).

והנה תכלית הכוונה הוא גילוי האור שלפנה"צ והחידוש הוא א) שיתגלה אור זה בעולמות ב) שיהי' גילוי אור עליון שלמע' גם מאור הקודם וזהו התוס' אורות שנמשך ע"י התומ"צ (עיין יו"ט שר"ה רס"ו למען ידעו הנ"ל ועוד) אבל הא דאפשר כ"ז הוא דוקא מפני שצמצום הראשון הי' בשביל הגילוי הנ"ל.

328והנה גילוי ב' הענינים הנ"ל — הוא לע"ל דוקא שאז הוא אמיתית בחי' הנשואין (עיין לקו"ת סוף בי' דעל כל כבוד חופה) גילוי פנימית התורה כו' אבל תלוי הוא ע"י העבודה דתומ"צ שקודם לזה.

וזהו אשר כשמבארים בהתנאים התכלית בשישא למז"ט אומרים אשר לא יבריחו — אור שלפנה"צ שנתצמצם ונסתלק, לא יבריחו כ"א יתגלה ונכלל בזה גם הגילוים שלמעלה מזה (עיין תקעו צ"ד שלע"ל יהי' גילוי העצם ולא בדרך משפיע ומקבל, ולהעיר מביאור דולא תשבית ס"ג) ואל יעלימו — אור שנתעלם בכלי, מציאות העולמות שעתה הוא מל' העלם, הנה לע"ל יהי' אחעט"ב, הנשמה ניזונית מהגוף, וד"ל.

באיוויי אשר ב"ב ממש נזכה כולנו לקיום היעוד מהרה ישמע גו'

קול חתן וקול כלה (עי' בי' דכל כבוד הנ"ל).

(ממכ' ח"י אדר תש"ד)

. . . וי"ל בדיוק לשון שטר התנאים בראשיתו ועקרו — כפי מנהגנו מנהג בית רבינו; ראשית דבר וכו' לא זה מזו ולא זו מזה,

תיבות „זה, זו" מורות שיכולים להראות על הדבר במוחש ממש, וכמארז"ל (סוף תענית ועוד) מראה באצבעו שנאמר כו' זה גו', ולכן למדו רז"ל (יל"ש במקומו מן המכילתא) מלשון הכתוב זה א־לי, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וישעי', כי הנביאים נתנבאו בכה — ורק משה נתנבא בזה — (ספרי מטות) ופי' הרמב"ם (יסוה"ת פ"ז ה"ו) החילוק שביניהם „כל הנביאים . . רואים . . במשל וחידה . . משה רבינו . . רואה הדבר על בוריו כו'" (ונת' הענין ע"פ דא"ח בדרושי מטות בלקו"ת ועוד).

ולכן אמיתת תואר „זה" שייך בהקב"ה והדבקים ומיוחדים בו, וכמ"ש בערה"כ (לבעהמ"ס סדר הדורות ומובא ספר זה בלקו"ת בד"ה מזמור שיר חנוכת הא' ועוד) בערך זה כל הנבראים הם משתנים מה שהי' אתמול אינו היום ומה שהוא היום אינו למחר ולא יצדק עליו לומר זה הוא אבל הקב"ה אין לפניו שינוי וכמ"ש „אני הוי'^* לא שניתי" ורק בהשאלה אפ"ל „זה" גם על השאר דברים ואפי' על זה לעומת זה, ולהעיר מלקו"ת ד"ה ראו ספ"א ד"ה חוקת סס"ב —.

ובזה מובן מרז"ל (בבא בתרא טז, ב) עשו כפר בעיקר דכתיב למה זה לי וכתוב זה א־לי ובסנה' (מב, א) כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני השכינה כתוב הכא הזה וכתוב התם זה א־לי דלכאורה הרי כמה פעמים זה כתוב בתנ"ך — ובהנ"ל מובן, ובמנחות (נג, א) יבוא אדיר . . ידיד . . טוב זה זו, זאת כו' ואינו מובן: דבשלמא בתוארי אדיר ידיד טוב יש מעלה ושבח, אבל מהו העילוי במה שקוראים זה זו זאת —, משא"כ כפהנ"ל דאינו שייך אמיתת שם זה רק בהקב"ה ובמילא גם בישראל (זו) ובתורה (זאת) כיון דישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד

— ועיין במנחות בחדא"ג שדבריו — עדמ"ש בלקו"ת ד"ה חוקת הנ"ל.

והנה שיהי' בגילוי הא דהקב"ה נקרא זה וגם לכל העולם (כי בקי"ס לא הי' אלא לישראל) הי' זה בעת מ"ת, וכנ"ל במנחות, אלא שאח"כ נתגשם329העולם וע"י עבודה דתומ"צ של כל בנ"י יהי' כן לע"ל וכנ"ל בתענית, ועיין סש"ב פל"ו ואילך.

והנה מבואר בכ"מ אשר במ"ת ובפרט לע"ל (שאז יתגלו טעמי תורה — פנימיות התורה —) זהו בחי' נישואין של הקב"ה (זה) וישראל (זו).

והנה אדם התחתון שהוא בדוגמת אדם העליון, ועל בנ"י — אתם קרויים אדם (יבמות סא, א) — נאמר ד' צלך שהוא כביכול כצל שהוא פונה אחר האדם (לקו"ת ד"ה מה טובו סס"ד ועוד) לכן גם הם כשמתדברים ע"ד נשואי איש ואשה הנה ראשית דבר הוא . . זה . . זו . . וד"ל.

באיווי אשר ב"ב ממש נזכה כולנו לקיום היעוד ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' . . .

אחר זמן רב. מצאתי באוה"ת (שלא, ב) בי' בזה וזו שבתנאים. גם מבאר הסיום וישלטו בנכסיהם שוה בשוה היינו שזו"ן יהיו שוין בקומתן (לע"ל).

. . . ואשלח מזה ברכתי אשר המגיד מראשית אחרית —

(— וי"ל ראשית — ע"י העבודה עתה, אשר כללות ענין העבודה

הוא מלמטלמ"ע, שתרעא לאעלאה בה הוא אשה יראת ד', עי"ז

בא לאחרית — גילוי עלמא דחירות, יובל ולמע' יותר, גילוי דממה"מ

שזהו הגילויים דלע"ל, יתקע בשופר גדול, ובמורא גדול. עי' לקו"ת

סד"ה להבין מ"ש בהגדה וד"ה והי' ביום ההוא יתקע ס"ו)

— יאמר לדבק טוב מצא אשה מצא טוב — אשר ע"י האשה הברכה נמשכת בחיים בשריים ופרנסה גשמיית ממש (עי' לקו"ת ס"פ ברכה).

וי"ל שזהו פי' הב' בהמגיד מראשית אחרית, המשכה מלמעלמ"ט, הבאה ע"י העבודה מלמטלמ"ע כנ"ל, — מראשית, חכ' (ועי' בד"ה ויטע אשל תש"א שמורה על הפלאת ספי' החכ'), אחרית, מל', סוף ואחרית כל הספי' וההמשכות.

ואסיים במילתא מרגניתא ששמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א) — מוצש"ק פ' נח רצ"א — בהמשך למאמר דא"ח שאמר אז — ש"פ נח — צהר תעשה לתבה. והואיל לאמר;

אַזוי לערנט מען אין געה"ת, דאָס איז אַ פשט פון ג"ע. צהר תעשה לתבה זוהר תעשה לתבה, ואל אמה — און דעמאָלסט וועט זיין אלקינו מלך העולם. תכלינה מלמעלה — שגם הכלים יעשו מלמע'. און דער רבי (אדה"ז) האָט געגעבן איינם דערמיט חיים בשריים בפועל ממש. עכ"ל.

(ממכ' כ"ח תשרי, תשג"ה)

. . . ויהי רצון אשר — ע"פ הסדר מדריגה אחר מדרי' — אחרי ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף

330— אשר נשמה וגוף הם איש ואשה זה בערך לזו (כדאיתא בזח"א ר"פ חיי שרה ודף קפא, ב ושם) וצ"ל הנהגתם ע"פ מרז"ל (יל"ש שופטים רמז מב) אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה — שהגוף עושה כרצון הנשמה —

ואחר משך זמן הרי, לעבודתו בעולם, זקוק האדם לעזר כנגדו זו האשה כפשוטו (יבמות סג, א) וגם בזה זכו איש ואשה שכינה שרוי' ביניהם (סוטה יז, א)

ואז, ע"י עבודתו, קונה חלקו בעולם מזככו ומאירו.

אשר חלקו זה הוא בדוגמת אשה לגבי העובד בו שנק' איש ואדון — ראה יל"ש ר' תשמ"ג משל לאדם שהלך לישא אשה כו' —

והאדם העובד נוטל חלק בראש — ברוחניות ונמשך ע"י האשה גם בגשמיות ממש להניח ברכה אל ביתך, וכמרז"ל (יבמות סב, ב) ונתבאר בלקו"ת ס"פ וזאת הברכה.

אבל גם באופן עבודת האיש צ"ל דוגמא ואתדל"ת להמשכה עד למטה ממש, והוא עבודת הצדקה — וכמו שהאריך רבינו הזקן באגה"ק — בכ"מ — הן צדקה כפשוטה, הן צדקה ברוחניות שהם על מאן דלית לי' כלום — בתומ"צ — ובמילא אינו שייך אלא לעשי' לחוד בלי הבנה ואהוי"ר (עיין אגה"ק סס"ח־ט ועוד) ולא עוד אלא, שנוסף ע"ז, הרי ע"י שחטא ופגם כו' ירד עוד למטה מעולם העשי' — והוא מעוררו לתומ"צ וממשיך לו חיים למטה מטה להעלותו מבירא עמיקתא, וכידוע הפי' עה"פ כי תראה ערום וכסיתו (שיחת פורים תרצ"א ע"פ תדבא"ר פכ"ו).

וכללות הדבר היינו שע"י אשר ב' נשים הנ"ל כשרות הן ועושות רצון בעליהן, אזי גם אשה זו — חלקו בעולם שלא נברא אלא לשמשו — עושה רצון בעלה, וכמ"ש אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו' וישבתם על הארץ לבטח.

(ממכ' יום ג' כד כסלו, ה'תש"ד)

. . . באַ מענטשען בכלל און באַ אידען בפרט איז אַז מי מאַכט אַ שידוך, איז דאָס אַ זאַך וואָס מ'בעט דעם אויבערשטען אַז עס זאָל מצליח זיין אַ בנין עדי עד, אַ פעסטער און אייביקער בנין.

יעדער וואָרט און אויסדרוק וואָס אונזערע חכמים ז"ל באַנוצען איז מדוייק (טאָטשנע). דער אויסדרוק „בנין" איז אויך אויסגעהאַלטען אין אַלע פרטים.

ווען מ'בויט אַ פּאָסטראָיקע איז איינער פון דיא הויפּט תנאים אַז עס זאָל זיין שטאַרק איז צו פאַרזיכערן אַז דער פונדאַמענט וואָס דער בנין שטייט זאָל זיין שטאַרק, דער הויפּט אונטערשייד צווישען פונדאַמענט און דעם גאַנצען בנין איז דאָס וואָס בנוגע דעם גאַנצען בנין שיינקט מען אויפמערקזאַמקייט ניט נאָר די אייגינשאַפטען נאָר אויך דעם אויסערליכען אויסזען,331אָבער בנוגע דעם פונדאַמענט זאָל זיין שטאַרק און פעסט איז געבויט פון דיא בעסטע מאַטעריאַלין.

אַזוי אויך באַ אַ שידוך צווישען אידישע קינדער איז נוגע אַז די מאַטעריאַלען פון דעם פונדאַמענט זאָל זיין צו געפאַסט צו דיא פאָדערונגען פון אַ אידישע הויז. און אַז דאָס זאָל זיין גענוג שטאַרק אויס צו האַלטען פאַרשידענע נסיונות.

די מאַטעריאַלען פון דעם פונדאַמענט פון בנין באַ אידען בכלל איז תורה ומצות ונוסף על זה באַ חסידישע הייזער איז די אינערליכע וואַרימקייט און ליכטיקייט וואָס תורת החסידות האָט אַריינגעבראַכט אין תורה ומצות, און וואָס איז פאַרשפּרייט געוואָרין דורך די נשיאי חב"ד בכל דור ודור. ובפרט אין אונזער דור דורך נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ.

דאָס הייסט: כשרות, שמירת שבת, טהרת המשפּחה, קביעת עתים לתורה, צדקה, אהבת אחים א.אַ.וו.

— און דיא אַלע ענינים צו ערפילען ווי חסידות פאָדערט פון אונז אַלעמען . . .

(ממכ' ז' כסלו, תשי"א)

. . . אבי מו"ר ז"ל ודודי הרה"ח ז"ל נשאו שתי אחיות על פי כ"ק אדמו"ר נ"ע, ובציוויו שלא ידורו בעיר אחת. וקושיות הנו"ב מהש"ס כבר תירץ בס' מקור חסד על הס"ח דאדרבה פוק חזי מה עלה בסופן כסיפור רז"ל (ירוש' תענית פ"ד ה"ה. ב"ב יב, ע"א: ואנא בתראי^* . . .

(ממכ' יג אלול, תש"ט)

*) מכתב בהמשך לזה — ראה לקו"ש חי"ט ע' 510. המו"ל.

אי* אתה מחשב שעות לחדשים ומקריבין קרבן ר"ח בביהמ"ק כו' — אע"פ שהמולד אז אמתי (משא"כ בימינו שע"פ החשבון — רק אמצעי — כדאיתא ברמב"ם) ומקום המולד (שנכסית הלבנה בפועל) הוא באה"ק וסמיכות שלה (משא"כ בארצה"ב — שהוא כבר כו"כ שעות לאחרי שנכסית כו') . . .

(ממכ' אדר תשכ"ד)

) כמענה ע"ד לקבוע זמן החתונה אור ליום א' דראש חודש, כשהמולד הוא ביום א' דראש חודש בבקר.

. . . ב"ג"ע מקדם" שבברכת נישואין א"א לפרשו (שכנראה רוצה ללמוד כן מפרש"י כתובות ח, א) למזרח כבראשית (ב, ח) — דא"כ הול"ל: 1) בגן בעדן 2) בגן — צ"ל הבית פתוחה ולא בשבא. 3) לאחרי הודעה הראשונה332ע"ד מקום הגן בעדן — הובא כ"פ בתורה ובחז"ל ג"ע ואף פ"א לא צויין מקדם (דמאי קמ"ל?)

ראיתי עתה בתכלאל (סידור) התימני שגירסתם „מקדם בג"ע" — שג"ז מוכיח שבהברכה „מקדם" קאי על הזמן ולא על המקום כבקרא.

(ממכ' ימים שבין יוד ויט כסלו ה'תשכ"ח)

. . . אין צוזאַמענהאַנג מיט די פאַרשידענע קלאַנגען וועלכע האָבען דערגרייכט צו מיר, און וועלכע וואונדערן מיר זייער, און ניט רעכענענדיק זיך מיט מיינע פילע טרדות, שרייב איך די פאָלגענדע שורות.

לויט ווי מען האָט מיר איבערגעגעבן (און וואָס איך האָף אַז סוף כל סוף וועט עס זיך אַרויסווייזן פאַר ניט ריכטיק), איז אייער משפחה געגן איינאָרדענען די חתונה פון אייער טאָכטער מרת . . . תחי' עם ב"ג הרה"ח וכו' מו"ה . . . שי' לויט דער פאָדערונג פון שלחן ערוך, אַז עס מוז זיין אַ מחיצה צווישן מענער און פרויען.

וויל איך דערמיט ערקלערן אייך דעם מצב, לויט ווי איך זע עס:

ווען מען אָרדענט איין אַ חתונה מיט אַ מחיצה, לויט ווי עס פאָדערט תורתנו הק', פסק'נט די תורה, אַז מען זאָל זאָגן „שהשמחה במעונו", ד. ה. אַז ווען מען דערמאָנט דעם אויבערשטנ'ס ברוך הוא נאָמען, דערמאָנט מען עס, אין פאַרבינדונג מיט שמחה, וואָס דאָס מיינט אַז מען זאָל ממשיך זיין שמחה אין וועלט, און צו אַלעם ערשטן צו דעם חתן און די כלה.

זיכער איז איבעריק צו באַשרייבן, וואָס האָט פּאַסירט אין לעצטע יאָרן אין דער וועלט אין אַלגעמיין און באַ אידען בפרט, און אויב אין אַלע צייטן האָט מען געמוזט אָנקומען צו הקב"ה פאַר אַ ברכה והצלחה און נאָך מער צו אַ געזונטן און פרייליכן לעבן, איז אין אונזער דור איז דאָס פיל מאָל נויטיגער, און דער איינציגער וועלכער קאָן דאָס באַוואָרענען — איז דאָס דער וועלכער איז דער בעל הבית פון דער גאַנצער וועלט — הוא הקב"ה.

זינט דער צייט ווען הרה"ח . . . שי' האָט מיר געפרעגט מיין מיינונג וועגן דעם שידוך, און ווען עס איז אָנגעקומען צו מיר אייער אָנפראַגע אין דעם, האָב איך געפונען פאַר מיין פליכט און זכות, צו באַוואָרענען אַז ווען אייער טאָכטער און החתן הרב — שיחיו — הויבן אָן זייער צוזאַמענלעבן, זאָל דאָס זיין אין אַ אופן וואָס מען קאָן ערוואַרטן דעם מאַקסימום ברכות פון השי"ת, אַז זיי זאָלן האָבן אַ געזונטע פרייליכע הויז, וואָס ווי געזאָגט האָט מען אויף דעם אַ צושטימונג פון תורתנו הק' — ווען מען קאָן זאָגן באַ דער חתונה שהשמחה במעונו, און אַז די תורה פסק'נט אָפּ אַזוי, איז זעלבסטפאַרשטענדליך, אַז קיינער קאָן דאָס ניט ענדערן, און דעריבער האָט מיר געוואונדערט אַז עלטערן וואָס טוען אַלץ אַז קינדער זאָלן זיין גליקליך, אין דעם וואָס ווענדעט333זיך נאָר אָן זיי זאָלן גאָר וועלן אָנווענדען כחות ניט צו דערלאָזן, אַז באַ זייער טאָכטער'ס חתונה זאָל זיין שמחה, וואָס בדרך ממילא פעלט דאָס, ח"ו, אין אַ בעשטימטער מאָס דערנאָך אין זייער לעבן ר"ל.

חתונה האָט מען בכדי צו בויען אַ „הויז" אויף צענדליקער יאָרן, איז רעכט באַ עלטערן צו ריזיקירן דאָס וואָס עס רירט אָן דער טאָכטער אויף צענדליקער יאָרן, בכדי אַז אויף די פאַר שעה וואָס עס געדויערט די חתונה, זאָל געפעלן ווערן די מענשן וועלכע ווייסן ניט די דינים פון שלחן ערוך, אָדער וועלכע רעכענען זיך ניט מיט'ן שלחן ערוך, אָדער פאַר די לייכטזיניקע וועלכע באַ זיי איז רעכט ריזיקירן אַ זאַך פון צענדליקער יאָרן צוליב אַ מאָמענטאַלן געדוכטן פאַרגעניגען, און עס וואונדערט מיר, פון וואַנענט נעמט זיך אַזאַ ברייטקייט, צו נעמען אויף זיך אַזאַ פאַראַנטוואָרטליכקייט.

עס איז ניט מיין ענין צו צווינגען טאָן ווי מיין מיינונג איז, עס איז ניט מיין ענין צו נויטען מענשן, בכלל, טאָן לויט מיין מיינונג, און עס איז אויך ניט מיין ענין צו זאָגן שווערע ווערטער און דעריבער וויל איך שליסן מיין בריף צו ריידן נאָר אין דער גוטער זייט. ווען איך האָב געגעבן מיין הסכמה אויף דעם שידוך, בין איך געווען זיכער אַז די עלטערן פון זייער זייט וועלן טאָן אַלעס וואָס עס ווענדעט זיך נאָר אָן זיי, אַז זייער טאָכטער און צוקונפטיגער איידים זאָלן זיין פאַרזיכערט מיט טוב ושמחה, אויף וויפל עס לאָזט זיך נאָר, אויף די צענדליקער יאָרן וואָס זיי וועלן זיין צוזאַמען, און זעלבסט פאַרשטענדליך, אַז עס וועט ניט פאַרנעמען קיין אָרט דאָס וואָס אירע חבר'טס וועלן יע זיין צופרידן אָדער ניט זיין צופרידן — אויב נאָר די תורה הק' וועט זיין צופרידן פון אַזאַ סדר באַ די חתונה. און ווי געזאָגט פריער, אויב מען וויל אויף אַ אמת אַז באַ דער חתונה זאָל די תורה הק' פסק'נען אַז מען קאָן זאָגן שהשמחה במעונו און דורך דעם זאָל מען דערנאָך זיין צופרידן דעם גאַנצן לעבן, זאָגט דער שלחן ערוך *) אַז די חתונה דאַרף זיין מיט אַ מחיצה.

בברכה

— 7

. . איך ווייס, אַז עס זיינען געווען פילע חתונות און אויך פון פרומע — און ליידער אָן מחיצות. אָבער איך ווייס אויך די צרות וועלכע זיינען ליידער געקומען שפּעטער. און השי"ת זאָל אייך בענטשן, אַז איר זאָלט קענען אָנזאָגן נאָר גוטע בשורות סיי בגשמיות און סיי ברוחניות.

(ממכ' אדר"ח אייר, תשי"ד)

334. . . ומה שהעירובענין הגט . . . שלפענ"ד צ"ל ב' גיטין ולא שעל הגט שנותן מתחילה בעידי מסירה לבד יחתמו עליו גופא שני עדים וימסרוהו עוה"פ, טעמי בקצרה:

א) הוא משום, דלכתחילה עכ"פ צ"ל האמירה לסופר והכתיבה (דשיטה ראשונה) בפני עדי החתימה וצריך שידעו מזה ולא שיהיו שם באקראי, ובאופן כת"ר, א"א שיהיו שם, כי אין לגלות להשליח מראש שיתנו הגט ב"פ, ואף שלכאו' יש לתקן זה ע"י שימנה אח"כ את הע"מ לע"ח, וכמוש"כ . . . אבל הנה, אף שלענין הכריתות שווה פעולת ע"מ לר"א לפעולת ע"ח לר"מ, הנה בהנוגע לשטר הגט פשוט דפעולת ואחריות העדים החותמים על הגט היא גדולה יותר מזו דע"מ ואפי' למ"ד על מנה שבשטר הם חותמים, וא"כ בשעת האמירה והכתיבה שהם רק ע"מ גם ראיתם היא בהתאם לפ"ז, ונוגע בנדו"ד ביחוד, דיש מקום לומר דע"ח הם מדאורייתא כיון שי"ל שאוה הבעל ע"ז, דוגמא לדבר, הטובל לתרומה טמא לקודש.

ב) כותבין הגט בשל בעל שמא תשכח להקנותו לו קודם הנתינה, וגם בנדו"ד יש חשש זה אם יתנו גט אחד ב"פ נוסף על החשש שמא לא תחזירנו לשליח אחרי נתינה הראשונה יפה יפה וביחוד כיון שאך זה עתה קבלה הגט במתנה גמורה (משא"כ בנטילת לולב שנותנים מתחילה ע"מ להחזיר).

ג) את"ל שהעיקר היא הנתינה הא' ובפעם הב' הוא רק מדרבנן מפני התנה וכו' — נמצא שבנתינה הא' כבר עשה שטר גט זה ענינו, וצ"ע וחיפוש אם יש אפשרות להשתמש בו עוה"פ בענין של גירושין, (עוד חקירה מעין זה; אם יש לגרש בגט א' ב"פ וכגון שגרשה וחזר וקדשה בו ביום), דוגמא רחוקה: קדשים משנעשה מצותן שוב אין מועלים בהם.

ד) את"ל שהעיקר נתינה הב' — א"כ כשנותנים הגט בפעם הא' ואומר השליח שתתגרש בו בלא הע"ח וכו' — יש לדמותו לאומר יהא כחרס כו', אף שיש למצוא חילוק כמובן, ויש להאריך בכל פרט מהנ"ל ואין הזמן גרמא, ולא באתי אלא להעיר . . .

(ממכתב א' מר־חשון ה'תש"י)

*)באגרת י"ג אלול תש"ט — הערות לס' פרדס הארץ ע' קכג. המו"ל.

. . . ב) בענין הגט — מערער עלי על מש"כ אני שפעולת ואחריות הע"ח גדולה מזו של הע"מ. וצר לי שבהחפזו כנראה דלג בעת קריאת מכתבי על איזה תיבות. וזה לשוני שם;

„אף שלענין הכריתות שווה פעולת ע"מ, לר"א, לפעולת ע"ח לר"מ. הנה בהנוגע לשטר הגט, פשוט דפעולת ואחריות העדים החותמים על הגט היא גדולה יותר מזו דע"מ, ואפילו למ"ד על מנה שבשטר הם חותמים".

והדבר פשוט; בגט צריך להיות ונתן שאז נעשה הכריתות, אבל קודם לזה צ"ל וכתב לה ספר כריתות, היינו שיעשה כתב שיחול עליו עניני ותוקף335ספר כריתות. ואין הכתב נעשה שטר כזה, כ"א ע"י העדי חתימה (אם מדאורייתא אם מדרבנן).

או, במלות אחרות; שתי דרגות בסדר גט. מתחילה צריך לעשות שטר גט, ואח"כ צריך לגרש בו. ולדרגא הראשונה אין שייכות לעדי מסירה (מצד הדין), ובמילא אין להם פעולה ואחריות בזה, אבל פעולת ואחריות העדי חתימה היא דוקא בדרגא זו. — וזה שהעדים צ"ל בעת כתיבת הגט — הוא ג"כ בנוגע לדרגא הא' דגט. וכ"ז פשוט, ולכן קצרתי בזה במכתבי הקודם.

ג) הערתי שבאם יתנו גט אחד ב"פ יש החשש, שנזהרים ממנו בכל גט, שמא ישכחו להקנות הגט חזרה לבעל. ומערער ע"ז, שהרי הכל נעשה ע"פ ב"ד. וכשיאמרו הב"ד שהיתה המסירה בטעות ה"ז כאילו לא נמסר לה הגט.

ואינו: א) הרי בכל גט נעשה ע"פ ב"ד ובכ"ז חוששין להנ"ל. ב) והוא העיקר; במסירת גט נעשו ב' ענינים; השטר נעשה של האשה; והאשה מתגרשת מבעלה. וכשיאמרו הב"ד להמתגרשים שהמסירה היתה בטעות — ה"ה יודעים עי"ז שצריך לגרשה עה"פ. אבל פשיטא דלאו כ"ע דינא גמירי שצריכה האשה להקנות שטר הגט להבעל חזרה. וצריך ע"ז הודעה ביחוד. ומלבד שלא נמצא זה בסדר הגט של כת"ר (ולשון „זו הנתינה אינה שוה כלום" (בספרו ע' קל סקמ"ג) משמעותו שמעיקרא לא קנתה האשה את השטר. וא"כ בלאה"כ צע"ג איך לשנות הלשון באופן שלא יסתור למה שצריך לחזור ולקנות הגט מיד האשה.) הנה בענין שאינו רגיל כלל וכלל, כי לא נמצא שיתנו גט אחד ב"פ, יש חשש יותר לשכחה. והפקר ב"ד אינו מועיל בזה; כידוע שאין בכח ב"ד להוציא מרשות אחד וגם להקנות לשני.

ד) כותב שא"א לאמר שנתינה הב' היא רק מדרבנן, ואיני יודע למה, והרי אפשר לומר שהבעל לא הקפיד בציוויו, ורק שרצה להקל הנתינה, וכונתו אשר די בע"מ לבד ולא איכפת לי' אם יהיו ע"ח ג"כ. ובאופן כזה: הרי בנתינה הא' נתגרשה, אלא שמפני התקנה ולעז צריך לגרשה גם בע"ח. יעוין פ"ת לאה"ע ס' קל ס' קא וס' קיא ושד"ח אסי"ד גט סכ"ו סוף סק"א.

ה) רוצה להביא ראי' לגרש בגט א' ב"פ מהא דבכורות (ט, א) דפודה וחוזר ופודה בשה אחד. וכן ממס' פרה (פי"א מ"ח) דאיזוב שהזה בו כשר לטהר את המצורע, וזה היפך מראיתי מקדשים שאין מועלים בהם משנעשית מצותן. ואינו דומה. הספק בגט הוא מפני דהא שהגט כורתה הוא ע"י שניתוסף בנייר זה ענין וחלות חדשה (נכתב בציווי הבעל, לשמה וכו'). והשאלה היא: אם החלות היא על הנייר ונשאר בו לצמיתות (דוגמא לדבר; בגדי כהונה דלבשום ואח"כ בלו מועלים בהם (קידושין נד, א)), או שלא חל אלא לנתינה זו, וכשנותן הגט פקע תוקפו. וע"ז הבאתי ראי' מקדשים, כי גם הם נעשים קדשים עי"ז שניתוסף בהם ענין חדש.

אבל בהא דפודה כמה פעמים ומטהר, הרי נהפוך הוא. כדי שיוכל לפדות ולטהר בדבר זה הוא עי"ז שאין בו דבר נוסף. ופשוט.

336וא"ו) מעיר מפ"ת באה"ע סקמ"ג סקי"ג שכותב דאין לגרש בגט א' ב"פ מפני דהוי כשטר שנמחל שעבודו.

ות"ח על שהעירני על פ"ת זה, אשר אשתמיט לי. והנה ס' גליא מסכתא שמביא בפ"ת אינו תח"י עתה לעיין בו בסברתו. אבל לכאורה סברה תמוהה היא במאוד. כי בשלמא בשטר קידושין שייכת סברא זו. אבל מה שעבוד ישנו בו בגט שנאמר ע"ז שנמחל בנתינתו. ואדרבה — גט הוא בטול שעבוד.

ובמה יפסל גט שנכתב לשמו ולשמה ולשם גירושין. — ופי' לשם גירושין ארז"ל (גיטין כה, ב) שהוא למעוטי בכותב להתלמד. וע"פ הנ"ל עדיפא הול"ל שצ"ל כתוב באשה זו גופא לשם גירושין אלו דוקא.

ומש"כ בפ"ת שבכל הפוסקים משמע דפסול — לע"ע לא ידעתי מקומם, וצע"ג.

ז) כותב שהערתי דדומה לאומר יהא כחרס ממילא נתישבה — ולא הבנתי דאדרבה עפמש"כ בפ"ת סקמ"ג עוד נתחזקה, וכמובן . . .

(ממכ' כ"ו מ"ח תש"י)

. . . קראתי במכ"ע שנסדרו ג"פ ע"י שמיעה בטליפון (מוינא) מהבעל. כתבו ותנו כו'.

אתענין לדעת אם נכונה השמועה והנימוקים — כי לכאורה צע"ג בזה, שהרי ע"י טליפון אין זה קול הבעל כלל כ"א שע"י דבורו מתעוררים שינוים בזרם עלעקטרי (שעד היום אין איש יודע מה טיבו ומהותו, כ"א רק אופן פעולתו. אבל „ידוע" שאין זה כלל גלי אויר או תנועות מעין אלו שבעת הכתיבה) ולאח"כ שינויים אלה מפעילים קרום דק שרצה האומן והתקינו באופן מסוים. וקול הקרום הוא שנשמע.

ומובן שאין זה נוגע לענין סמכות פוטוגרפיא וכיו"ב בנוגע לעגונות וכיו"ב — כי בזה צ"ל סימן וידיעת הב"ד, משא"כ בגט שצ"ל אמירת הבעל.

וה"ה שאין מקום לשמיעת קריאת מגילה וכו' ע"י טליפן ורדיא וכיו"ב — כי אין זה קול אדם כלל (אפילו לא כהתוקע לתוך הבור). ופשוט שחידוש גדול וגם מוזר הוא לאמר שכח כחו ושינוי עקרי במהות וכו' יבוא במקום דבור.

ואף שישנם מהאחרונים פוסקי וגדולי ישראל — מוכח מהשו"ת שלהם עצמם שאלה שביארו לפניהם מהות ואופן פעולת הטליפון טעו בזה טעות עקרי ואכמ"ל.

(ממכ' ימי חנוכה תשכ"ה)