התקופות כו', דהדברים שיש עליהם "ראיות ברורות. . שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם אין חוששין למחבר בין שחברו אותם נביאים בין שחברו אותם האומות", וכן ציוותה התורהסא "ורפא ירפא" וסומכין על רופא מומחה לרבים גם אינו יהודי בדיני פקו"נ לדחות כל התורה כולהסב, ועוד —
בכ"ז אין בנ"י זקוקים כלל (בשנים כתיקונם) לחכמי האומות אלא הכל בא מן התורה עצמה (ועכ"פ מחכמי ישראל)סג, כי גם בידיעות אלו יש "הבדלה" בין ישראל לעמים. כלומר: ההבדל בין חכמות אלו כפי שהם בתורה לגבי החכמות כפי שהם באומות אינו רק במקורן (אם מקורן היא התורה, או שכל האדם) אלא גם בעצם הגישה לענין החכמה והידיעה ותכליתןסד, ובלשון רז"לסה "יש חכמה בגוים תאמן. . יש תורה בגוים אל תאמן".
והביאור:
"תורה" היא לשון הוראהסו, כלומר ענינה של תורה הוא לא רק להסביר האמת שבכל דבר ודבר (תורת אמת), אלא להוציא את המסקנא וההוראה למעשה, להורות לאדם את המעשה אשר יעשון כו', וכמחז"לסז גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שה"גדלות" של ת"ת היא בזהסח שמביא לידי מעשה.
משא"כ "חכמה" (סתם) — הנמצאת גם אצל האומות — אין ענינה להורות להאדם את המעשה אשר יעשון כו'סט, כ"א רק לבאר ולהסביר את הענין כשלעצמוע, ואין ענינה בירור בגדרי טוב או רע.
ומטעם זה, התואר ד"לחם" ומזון יתכן רק בנוגע לחכמת התורה. כי כמו שהלחם הגשמי שנכנס למעיו של אדם, הרי ע"י שנהפך שם להיות דם ובשר כבשרו, ה"ה מחי' את הגוף — כך הוא בענין החכמה, שהתואר "לחם" חל רק על חכמה זו שאינה מוגבלת רק לשכלו של האדם, אלא ענינה הוא "להזין" את האדם. וזהו ענין התורה, שאינה רק חכמה