א. בפסוקא "ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם" מעתיק רש"י התיבות "אל תירא מרדה מצרימה" ומפרש "לפי שהי' מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ".
בפירושו זה מחדש רש"י שני ענינים (לגבי פשטות משמעות הכתוב):
(א) בכתוב נאמר "אל תירא", ורש"י משנה וכותב "לפי שהי' מיצר" — והרי "ירא" ו"מיצר" הם שני הרגשים שונים (אף שיש בהם צד השווה).
[וכדמצינו בכתוב לעילב "ויירא יעקב מאד ויצר לו", ובתרגום שם "ודחיל. . ועקת", כלומר: "יראה" היא רגש של דאגהג ממאורע בעתיד שאפשר שיזיק לו; ו"מיצר" מורה על רגש של דוחק וצער ועגמת נפשד, ומתאים גם בקשר לצרה ודאית שבהווהה או שבעבר].
(ב) בכתוב מפורש "(אל תירא) מרדה מצרימה", ואילו רש"י משנה וכותב "על שנזקק לצאת לחוצה לארץ", היינו יראתו היתה (לא מהירידה למצרים, המפורשת בקרא, כ"א) מהיציאה מן הארץ, ואין הפרש לאיזה מקום הוא יוצא, למצרים או לארץ אחרת.
וי"ל ששני השינויים תלויים זב"ז: הירידה למצרים (לארץ חדשה בכלל, ובפרט למצרים, וכדלקמן סעיף ב) מעוררת היראה (ודאגה); והיציאה מא"י (לחוצה לארץ) אינה מעוררת יראה, אלא צער ("הי' מיצר").
אבל צ"ע: מנ"ל לרש"י להוציא את הכתוב מפשוטו?
ב. מקורו של פרש"י זה הוא (לכאורה) בפרקי דר"או, וז"ל: "שמע יעקב על יוסף שהוא חי והי' מהרהר בלבו ואמר איך אעזוב ארץ אבותי ואת ארץ מולדתי ואת ארץ ששכינתו של הקב"ה בתוכה ואלך אל ארץ בני חםז בארץ שאין יראת שמים ביניהם".
ותמוה מאד:
הרי גם הפדר"א (בפירושו ש(הוא גם) ע"ד הדרש) לא הסתפק בחשש היציאה מהארץ לחוד — שהי' יעקב "מהרהר כו' איך אעזוב ארץ אבותי כו'" — אלא ממשיך שהרהר ודאג גם על מקום הליכתו "ואלך אל ארץ בני חם בארץ שאין יראת שמים ביניהם"ח, והיינו בהתאם