א. כתב הרמב"םא "טומאת ע"ז מדברי סופרים ויש לה רמז בתורה הסירוב את אלקי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם, וארבע אבות הטומאה יש בה כו' וטומאת כולן מדבריהן".
ויש לעיין, מה ראה הרמב"ם להביא "רמז בתורה" על גזירה זו ("מדבריהן") של טומאת ע"ז, שלא כדרכו (ברוב המקומות ככולן) שאינו מביא רמז ואסמכתא על גזירות דרבנן (אף כשיש רמז מפורש בחז"ל)ג.
וביותר תמוה: רמז זה מן התורה לטומאת ע"ז מן הכתוב "הסירו גו' והטהרו גו'", לא נמצא לפנינו במשנה וגמ', וגם לא במדרשי חז"ל (הקדומיםד) שהגיעו לידינו; ולאידך, מפורש במשנהה "מנין לע"ז שמטמאה. . כנדה שנאמרו תזרם כמו דוה", וכן למדוז מן הכתובח "שקץ תשקצנו גו'" שמטמאה כשרץ, וכן איתקש למתט כמו שנאמרי "וישלך את עפרה על קבר בני העם" (וכפי שמסיק בגמ'יא למאי הלכתא איתקש ע"ז לשרץ, לנדה ולמת) — שלימודים אלה הם אסמכתא בעלמאיב, כמפורש במסקנת הגמ'יג ד"טומאת ע"ז דרבנן היא" —
וא"כ, מדוע הביא הרמב"ם "רמז בתורה" ממדרש בלתי מצוי, ולא מהלימודים המפורשים במשנה וגמ'?
ועוד זאת: בהלכה הבאה אכן מביא הרמב"םיד הלימוד מ"שקץ תשקצנו" שע"ז מטמאה כשרץ, ובהלכה שלאחרי' — הלימוד מ"תזרם כמו דוה" שמטמאה כנדה; ועפ"ז ייפלא ביותר, ל"ל להרמב"ם להקדים "רמז בתורה" מן הכתוב "הסירו גו'" ולא הסתפק בהלימודים המפורשים בש"ס שהביאם בהלכות הבאותטו?
ב. ויש לומר הביאור בזה: גדרה של טומאת ע"ז יש לבארו בשני אופנים: