195

כלומר: "תבואה" רוחנית ענינה חכ­מה. וכמו שמצינו שהתורה נקראת בשם "לחם", "כי^מט כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו ואזי יחי' ויתקיים כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה כו'". כלומר, השכל דתורה הוא הנקרא לחם, כי תכונת השכל היא, שהמושכל מתאחד עם כח השכל ונעשים לאחדים^נ, כמו שהלחם הגשמי נכנס לתוך הגוף ונעשה דם ובשר כבשרו. ומזה מובן שמעין זה הוא להבדיל בכל חכמה ושכל^נא.

וזהו הטעם (הפנימי) שמכל הארצות באו לשבר בר ("חכמה") מארץ מצרים דוקא — כי מצרים היתה מקורה של "חכמה", כדאיתא בזהר^נב ש"היתה חכמת מצרים יותר מכל העולם".

אמנם, בד"א — באומות העולם, אבל בנ"י אינם זקוקים כלל לחכמת מצרים עבור לימוד החכמה, כי עם היות שכמה עניני תורה קשורים בידיעת חכמות העו­לם — ולדוגמא: המצוה לחשוב בחשבוני התקופות והמזלות בשביל קידוש החודש ועיבור השנה^נג, ועוד^נד — מ"מ, בשנים כ­תיקונן, הידיעה בחכמות אלו באה מן התורה עצמה^נה (ע"ד המסופר בחז"ל^נו שר' יהושע בן חנני' למד זמן עיבור נחש מן הכתוב), ובעת מן העתים הדורש ידי­עה בחכמות אלו, נמצאות הן בשלימותן אצל חכמי ישראל^נז ובספריהם ואין צורך ללומדן מחכמי האומות. וכמ"ש ה­רמב"ם^נח בנוגע לחשבונות התקופות וה­מזלות, שבימי הנביאים חברו חכמי ישר­אל מבני יששכר ספרים בענינים אלו אלא שלא הגיעו לידינו^נט.

וזהו הטעם הפנימי לזה שבעצם לא היו בני יעקב צריכים לשבור בר ב­מצרים.

ו. עפ"ז יובן גם התוכן הפנימי ב­טענת יעקב "למה תתראו" — כי דבר זה, שישראל אין נזקקים כלל ל"חכמת מצרים", יכול לגרום לטענה מצד ה­עמים. כי אף שגם האומות יודעים ש­הקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ויש הבדל בין ישראל ל­עמים, מ"מ הרי בהידיעה בעניני העולם — לכאורה דומים הם לבני ישראל, וגם אצלם ישנם חכמות אלו.

ויתירה מזו: יתכן שאליבא דאמת "חכמה" זו שבידי האומות היא אותה החכמה שאצל ישראל, ועד שאפשר לסמוך על מסקנת חכמי האומות להלכה למעשה, וכמ"ש הרמב"ם^ס לענין חכמת

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org