Addenda - sichos and letters 6

255ו א ת ח נ ן

. . . הנני מעתיק פרק א' ממה שנאמר בעת ההתועדות, נשען על הסיפור שהרב המגיד הנה בתחלת בואו של אדמוה"ז למעזריטש, סידר אשר בנו ה"מלאך" ילמוד עם רבינו הזקן תורת החסידות, ואדמוה"ז ילמוד עם ה"מלאך" תורת הנגלה. וכשהתחילו בלימוד: מאימתי כו', ואדמוה"ז התחיל לפרש את המשנה, אמר המלאך אשר הוא מפרש אימתי מלשון אימה ופחד, ובקשור תחלת הש"ס עם סופו (כי בחלוקת הש"ס כאן הנה מחלקים ג"כ את הסדרי משניות, ואף שהסיום הי' בהמס'^* נדה, קשורים זה בזה)

דסיום המשנה הוא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שלום והתאחדות דכל בני ישראל, וכמבואר ג"כ בתניא פל"ב, ברכנו אבינו (כאשר) כולנו כאחד. ואחדות אמיתי של בנ"א בכלל ואפילו בנ"י בפרט, הנה א"א הוא כשישנה איזה פני' ותועלת באמצע, כי אז הרי אינו מתאחד עם השני, כ"א מחפש תועלת — לעצמו. ואחדות אמיתית אי אפשרית אלא כמבואר בתניא פל"ב מפני שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה כו' מצד שרש נפשם בה' אחד. וכמבואר בדא"ח אשר שרש הנשמות הם למעלה אפילו מתומ"צ, וכמרז"ל בב"ר בתחלתו, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, ואפי' לתורה כמ"ש דבר אל בנ"י. וזהו התחלת הש"ס בק"ש והסיום בכלי שמחזיק ברכה הוא השלום, אשר השלום הוא ע"י שאומר ק"ש — ה' אחד, אבל כדי שתהי' האמירה אמיתית, צריך להיות ע"י ומאימתי, קב"ע, ולא מצד השכל וטעם, אפי' שכל וטעם דקדושה. ולדכותי' יספיק הקיצור.

(ממכ' כ"ז טבת תשי"ב)

. . . ז) אם לענות אמן אחר הברכות שהתלמידים אומרים אותם דרך לימודם?

גמרא מפורשת היא (ברכות נג, ב) ונפסק בטושו"ע באין שום פקפוק דאין עונים, ואיני מבין במה נסתפק.

ח) כשמלמדין לתלמידים בני חיובא הברכות וכיו"ב — אם מותר לבטא האזכרות בעת הלימוד, גם שלא בעת החיוב?

בגמרא וטושו"ע שם מבואר דמותר לבטא וללמד בלימוד לקטנים, מוכח מזה דמצד המלמד אין בזה איסור, והטעם מפני שהוא דרך לימוד, ואדרבה, מצוה עושה, ושננתם לבניך. וא"כ לכאורה, ע"א כו"כ דאין איסור מצד התלמיד, כי ת"ת דעצמו עדיף, כי הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם (קדושין כט, ב. הלכות ת"ת לאדה"ז פ"א ס"ז, עיי"ש).

אבל מפורש הדבר לאיסור במה ששינה רבנו הזקן בלשונו הזהב מלשון המג"א (שו"ע או"ח סרט"ו סק"ה) שהמג"א כתב ד"גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא" אינו אומר, אבל רבינו כתב שם (ס"ב) ש"אסור לגדול המתלמד" היינו שלומד הברכות (ופירוש המג"א צ"ע דלדידי' לא הוי גדול דומיא דקטן, ואכ"מ).

256וי"ל דיסוד רבנו הוא, ממ"ש בגמרא שם תינוקות ולא תלמידים סתם, והטעם בזה י"ל, דכיון דאפשר ללמדו בעת החיוב, אין לעשות זה, עכ"פ מדרבנן, בזמן הפטור, משא"כ קטן דבכל עת פטור הוא, ואף דעונין אמן אחר ברכות קטן, אף דאין עונים בשעה שלומדם, הטעם בזה הוא משום חינוך, ובחינוך משותפים האב, שהוא מחויב לחנך, והקטן שהוא המתחנך, אבל אין זה ענין להתיר עי"ז לזר שאין חינוכו עליו להוציא ש"ש. ולכן אין לחלק בזר בין בזמן שהקטן מתחנך או לא, וכיון שהותר הותר גם לאב. כן אפ"ל ודוחק קצת.

ט) אם נותנים לקטן להחזיק ס"ת אחר הגבה וכיו"ב?

כן ראיתי נוהגים באין מוחה ומפריע . . .

(ממכ' ט"ו תמוז תש"ט)

. . . בשאלתו בענין ליקח תפלין של חבירו להתפלל בהם והשמועה ששמע בשם האבני נזר.

הנה בשו"ת אבני נזר חלק או"ח קפ"ג בסופה; להמניח ת' של ראש של אחר לא שפיר עביד כיון שהבעלים ישנו אח"כ הקשר לפי ראשם ונמצא דלא הוי קשר של קיימא ולא יצא הראשון ידי חובתו ומצוה לפרסם הדבר עכ"ל. אבל כבר נהגו העולם דלא כן. וראי' חזקה להמנהג הוא מ"ש בפשיטות באו"ח סי' י"ד סעיף ד' — הועתק ג"כ בשו"ע לרבנו סעיף יב' — דמותר להתלבש בתפילין של חבירו וכו'. והועתק בכמה אחרונים ובשום מקום לא נתבאר, שבמה דברים אמורים כשמדת הראש מתאמת, שבאמת רק לעתים רחוקות מזדמן כך, וכבר הקשו על האבני נזר הועתקה קושיתם שם סי' קפ"ד וקפ"ה. ובכלי חמדה על התורה פרשת וילך לימד זכות על מנהג העולם; א) דתפלין לא בעי קשר של קיימא וכהרמב"ן, ב) דמה שמקשר לזמן מצותה נחשב קשר של קיימא, ועיי"ש שמבאר מה שלכאורה לא משמע כן באיזהו מקומן . . .

(ממכ' י"ב אדר תשט"ו)

. . . אם יתום יתחיל להניח תפילין במלאת לו י"ב שנה?

מנהג זה מצאתיו מובא רק באחרוני האחרונים בס' פנות הבית (לרצ"י מיכלזאהן) סי' פ"ה מביאו בשם מנהג העולם, ושאומרים העולם שהטעם הוא כדי לזכות את הורי המת (וצע"ק מה זכות בזה שעושה דבר שאינו שייך לזה, ואפילו לא משום חינוך, משא"כ בקדיש. ועוד דבקדיש בני חיובי עונים אמן וכו' ושומעים איך שמצדיק הדין וכו', וי"ל בדוחק). עוד מובא טעם שכיון דחסרים הדואגים עבור הבן, או עכ"פ אחד מהם, לכן צריך ללמדו בעוד מועד (ולכאורה אין זה לימוד קשה כלל, שצריך בזה השתדלות יתירה)

— ומה שמקדימים לי"ב שנה דוקא, י"ל שהוא עפמ"ש בפמ"ג סוסל"ז — ובס' פה"ב הנ"ל מוצא לזה מקור בגיטין (נב, א) דאפוטרופוס לוקח תפלין257ליתום, וביתום בן י"ג דגדול הוא, (ריב"ש סי' תס"ח שו"ת מהריב"ל ח"ב פט"ו) צריך לתת להם ממון מורישם (חו"מ סר"צ סט"ז) ועכצ"ל דבגיטין מדבר בקטן קודם י"ג שנה. ומובן דראי' קלושה היא, וי"ב שנה מנלן כלל?! אבל כן כתב בספר הנ"ל דמכפות תמרים לסוכה (מב, א) משמע דגם יתום יתחיל בי"ג שנה, ובערוך השלחן (או"ח סו"ס ל"ז) כותב דאין נכון לעשות כן כיון שצריך ליזהר בקדושת תפלין, מוסיף על זה באות חיים להרבי ממונקטש (סל"ז סק"ה והובא גם בספר מנהגיו הנקרא דרכי חיים ושלום) שבכלל לא יתחילו להניח אף יום אחד קודם מלאת י"ג שנה, ואפילו יתום.

והנה פשט המנהג ללמד הנערים הנחת תפלין ב' וג' חדשים קודם י"ג שנה, והביאו אדה"ז בשלחנו ססל"ז, ולפי ענ"ד עפכהנ"ל, אם אין טעמים ברורים במקרים מיוחדים להיפך, הרי גם ביתומים הבו דלא לוסיף על זמן לימוד דשאר הנערים ובזמן שהוא רוצה ללמדו הנחת תפלין מוטב שילמדו תומ"צ, — ומלבד טעמים הנ"ל יש לחשוש ג"כ שיצרפו אותו למנין וכיו"ב — גם יש לצרף לסניף שלא להקדים ביתום כיון שאין אדה"ז מביא זה בש"ע שלו, וטעם גמור אינו, כי, כמחומני, נזהר אדה"ז וממעט בהבאת דינים מחודשים שלא הובאו בפוסקים שקדמוהו, וע"ד מנהג הרי"ף והרמב"ם כידוע בכללי הפוסקים,

— ומבית רבנו: כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א) התחיל להניח תפילין — בצנעא — ובברכה בשנת תרנ"א במלאת לו י"א שנה . . .

(ממכ' ט"ו תמוז תש"ט)

. . . לתוכן מכ' הנ"ל בו כ' שמפני החולשה אחר מניח לו תפלין והוא רק מהדק, או גם פחות מזה — המותר לו (וצריך) לברך.

ולפענ"ד מברך בק"ו מניקף דכיון שמזמין השערות מחויב מלקות מה"ת (מכות כ, ב) ופשיטא דבנדו"ד מברך ואין חשש ש"ש לבטלה (ואפילו אדרבנן — מברכין).

ומשו"ת צ"צ או"ח (ס"ה ואילך) דמדייק בפרש"י מנחות (לז, א ד"ה אין) דבאין לו זרוע ימין מניח תפלין בשמאל ושקו"ט למה לא נעשית יד ימין כאטר וכו' ותו לא — משמע ג"כ דמדאורייתא חשיבא קיום מצות תפלין.

מדסתים במשנ"ב (סכ"ז ס"ו סק"ו) באחרים מניחים לו בנוגע לברכה — משמע ג"כ דס"ל דמברך.

ז"ע ראיתי בס' מאסף לכל המחנות (סכ"ז סק"ז) שהביא משו"ת; חכמת שלמה, מהרי"א, מהר"ם שיק, מחנה חיים דבאחר מניח לו תפלין מברך. ואין ס' הנ"ל תח"י לראות טעמם, ולכאורה אבוהן דכולהו — ש"ס מכות הנ"ל.

לפענ"ד אין לומר דיברך כיון שהנחת התפלין הוא בגופו דהמשלח258ורק ההנחה וההידוק ע"י שליח — דאת"ל דההנחה עיקר הרי ההנחה צ"ל ע"י גופו דהמשלח, ובדוגמת לקיחת ד"מ.

ואני כתבתי בחפזי, ובכ"ז, לכאורה — נכון הנ"ל.

(ממכ' כ"ג שבט תשל"ד)

. . . מ"ש בענין תפילין דשמו"ר וראב"ד. הנה דעת השימושא רבא הוא בשלשה, בהנוגע להתגין (ריב"ם שנייטוך) בהנוגע להשיעור אצבעים על אצבעים, בהנחת הפרשיות מימין המניח. ומזה מובן שתפילין המדוייקים בדוקא אפילו באחד הנ"ל יש לקרותם בשם תפילין דשמו"ר. אבל פשוט בכמה מקומות דלשמו"ר צריך להיות מימין המניח וכדעת הראב"ד. עיין שו"ת הרמ"ע מפאנו, מצת שמורים, עמק המלך, מעין החכמה להאריז"ל — וכמו שהאריך בכל זה במשמרת שלום סי' ד' במהדורא בתרא יעוין שם. ושם הביא ג"כ מהלשון בפע"ח שהחולקים רוצים להשען משם. ומביא שם ג"כ התפארת שמואל שמזכיר במכתבו. וראה ג"כ בספר מאסף לכל המחנות ריש סי' לד' ס"ק ג' וס"ק יט'. אבל אין ראי' להנ"ל — (דלשמו"ר הוא מימין המניח) — מזה שהרי אפשר לתייג ולעשות תפילין רש"י אצבעים על אצבעים ויצאו ג"כ לשמוש"ר, וע"כ צ"ל דיש עוד חילוק בין רש"י — כי יש טעם ע"פ הסוד בהנחת תפילין דרש"י, ואכ"מ.

(ממכ' ד' אלול תשט"ו)

. . . . תמה אני וביותר על חילוף קשר התפלין של חב"ד לפולין אחרי שהכל מודים שהרב המגיד ממלא מקום הבעש"ט, מסר דוקא לרבינו הזקן לערוך ש"ע ובכל מדינות פולין נקרא בשם „הרב" סתם ואם מפני סיבות ישנם מהוראות רבינו הזקן שלא קבלו עליהם אבל לאחר קבלת פס"ד שלו בפועל, ואח"כ לחזור בו זה דבר תמוה ומופרך והשי"ת ינחיהו במעגלי צדק ואמת.

(ממכ' כ"ד שבט תשי"ד)

במענה על מכתבו . . בו כותב אודות אופן הנחת תפילין בזמנים שעברו וכו'.

הנה כיון שענין מצות תפילין הוא המשכת מוחין, כמבואר בכ"מ ומהם בד"ה איתא במדרש תהלים הידוע. מובן שלתיקון צריך להוסיף בהמשכת המוחין ז.א. לימוד התורה בהתמדה ושקידה, לימוד בלי כל פניות, שזהו מוחין כשהם לעצמם קודם המשכתן למטה במדות, ושמשם צריך להמשיכם למטה על ידי קיום המצות, וכל המוסיף בזה הרי זה משובח.

(ממכתב כ"ז מרחשון, תשי"ט)

259אין ענטפער אויף אייער בריף . . אין וועלכן איר שרייבט וועגען דעם ענין תפלין דר"ת.

ווי ערקלערט אין מערערע ערטער, תפלין בכלל איז מוחין, און תפלין דר"ת אין קבלה אותיות, מוחין דאבא, און ווי פאַרשטאַנדיק פון אַנדערע ערטער, איז מוחין דאבא שייך צו פנימיות התורה. איז פון דעם פאַרשטענדליך אַז דער תיקון בהנ"ל דאַרף זיין בשתיים,

א) צו קובע זיין אַ שיעור אין הלכות תפלין וואָס אויף דעם שטייט כל העוסק בתורת וסו'.

ב) צו קובע זיין אַ שיעור נוסף בלימוד תורת החסידות. און השי"ת זאָל העלפן אַז די ביידע ענינים זאָלן זיין בהצלחה . . .

(ממכתב כ"ד אלול, תשי"ז)

. . . מ"ש בשו"ע רבנו הזקן סי' לו' סעיף ב* בהנוגע לכתיבת הה"י של השם. הנה זה חדשים שהנני משתדל לברר המסורת בכתיבה אצל סופרי אנ"ש, בתפילין וגם בס"ת, ולע"ע לא העליתי מרגלית בידי, כי אין ידיעות ברורות בזה. ואפשר נודע בין אנ"ש באה"ק ת"ו? אף, שכנראה, גם ביניהם מסורות שאינן מתאימות עם מה ששמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר — בענינים אחרים, וכמודפס בלקוטי מנהגים, ששמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, ואח"כ נתקבלו מכ' מהרה"ח הר"ח נאה ז"ל שאנ"ש באה"ק לא נהגו כך עד עתה. ואפשר אשר גם בכתיבת האותיות הוא עד"ז. ובכל אופן כדאי לקבץ הידיעות ויהי' עכ"פ שיבא מכשורא . . .

. . . וחפץ ד' בידו יצליח להגדיל (כמות) תורה ולהאדירה (איכות), שהרי זהו שייך בלימוד הענינים פשוטים ואפי' דתשב"ר (רמב"ם הל' ת"ת ספ"ב, ולא מצאתי המקור מכתוב זה במקום אחר, לע"ע *) — עד ללימוד התורה היותר נעלה (חולין סו, ב) . . .

(ממכ' כ"ב טבת תשט"ו)260— יציע (באַלקאָן) שהכניסה אליו רק דרך אחד מחדרי הבית, ואומרים בזה שעל השאלה איך יכנס, ענו שיטפס דרך הגג, והרב לנדא שי' דבני ברק, כמדומה, שמע בזה הוראה מפורשת מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע. דא"ג — גם הבאַלקאָן שבדירתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היכר ציר לפנים החדר, וקביעות המזוזה באופן הנ"ל.

(ממכ' ג' סיון, תש"כ)

. . . ויה"ר אשר ע"פ המבואר במדרש החילוק של הקשר בין הקב"ה ועבדיו להבדיל בין אדם ועבד למטה, אשר למטה הנה העבד עליו השמירה והטפול בעניני אדוניו ובהאדון עצמו, משא"כ למעלה הנה ד' שומרך ד' צלך על יד ימינך ושזהו ג"כ רמז המזוזה אשר שמו של הקב"ה נמצא על מזוזת הדלת שבין בית האדם ונכסיו ובין הארץ ושומר על האדם ועל כל עניניו הנמצאים בהד' אמות שלו וידוע ג"כ הרמז על שם הנכתב על המזוזה מבחוץ שהוא שומר דלתות ישראל ופשיטא אשר אין הכוונה דוקא על בית גשמי אלא גם על רשות האדם ועניניו הרוחניים, הנה כן ישמור בורא העולם על כאו"א מאתנו אשר כל ענינינו ונכסינו הגשמיים והרוחניים יהיו בשלימות וימלא כאו"א תפקידו בשליחותו בעלמא דין. ובזה הנני מרשה לעצמי לעבור על מ"ש בסיום מכתבו דסדר חייו על להבא.

אשר כשמתבוננים בעולם ורואים אפילו בחלק הדומם שבו שכל דבר מסודר בחוקים חזקים ולכל דבר ישנו מקומו וענינו ואין אף דבר אחד לבטלה, הנה עאכו"כ שכן הוא בהנוגע להאדם בעל השכל ועאכו"כ לחברי אותו העם שאומרים אתה בחרתנו מכל העמים, ובמילא בלי שום פקפוק וספק שיש לכל אחד מבני ישראל שליחות ובמילא גם מקום בחיים ובפרט לבר אבהן אשר בודאי זיכוהו הדורות שלפניו בתכונות מיוחדות.

וכמאמר זכות אבותם מסייעתם וכיון שהעשי' הוא העיקר הרי בודאי יוכל להביא התכונות במעשה בפועל. מובן אשר לא תמיד בנקל למצוא הדרך והענין אבל מובטחים אנו אשר יגעת ומצאת, וזה גופא אשר האדם בטוח ובלי ספק אצלו שיש מה לחפש ושניתנו לו הכחות לא רק לחפש אלא גם למצוא, מקרב וממהר ומוסיף הצלחה בהחיפוש ובהמציאה.

למותר להדגיש דרך ליובאוויטש וחסידי חב"ד שאין ענינם הטפת מוסר ופשיטא שח"ו לא זוהי כוונתי, אלא רק בהנוגע לפועל אשר בטוח הנני דבחיפוש המתאים ימצא כבודו דרכו וענינו במה לפעול ולהשפיע על סביבתו שאז בדרך גומלין יוסיף זה ג"כ הברכה והצלחה בעניניו הוא . . .

(ממכ' ד' אד"ר תשי"ד)

261. . . ומהנכון אשר תהי' בסמוך למטתו מזוזה כשירה (לאו דוקא על מזוזת הפתח) כמובן, אם נצרך — כלי בתוך כלי וכיו"ב.

ובידעי חביבותי' לדברי הרב, אזכיר מה ששמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר אצל כמה מהנשיאים (כמדומה קרוב לודאי, שפרט בשם כ"ק אדמו"ר מהר"ש) היתה מונחת על שלחנו פתקא ועלי' כתוב; שויתי הוי' לנגדי תמיד. ובטח שם כת"ר שי' לבו לזה שעל שלחן הכתיבה והלימוד של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה מונחת מזוזה.

— ולהעיר מכלים פי"ז מט"ז שהיו נושאים מזוזה במקל. ועיי"ש בתוי"ט. —

(ממכ' כ"ד שבט ה'תשי"א)

חמשה עשר באב

ב"ה, מוצש"ק ט' טבת, ה'תשכ"ב

ברוקלין, נ. י.

שלום וברכה!

נעם לי להודע . . אשר במוצש"ק ויחי הבע"ל מסיימת חבורתם מסכת תענית ומתחילים מס' ראש השנה.

וע"פ מנהג ישראל, אשר בגמרה של תורה, בסיום מסכת — אומרים הדרן כו' ודברי התעוררות, באתי בזה, בתור השתתפות בשמחתם, בשורותי דלהלן, בסיום מס' תענית. וז"ל:

תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי, מיוחסות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים, מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים. עכ"ל.

ובכלל — ג' משפחות הנ"ל מתאימות לשלשה המימרות דתני ר'