Vayeilech 1

א. בענין „הקהל" שבפרשתנו^א, אי' בתוספתא^ב; „אותו היום כהנים עומדים בגדרים ופרצות וחצוצרות של זהב בידיהם, תוקעין ומריעין ותוקעין [להקהיל את העם אל ביהמ"ק]. כל כהן שאין בידו חצוצרות אומרין דומה זה שאין כהן הוא".

ב. ויובן בהקדים ביאור כללות ענין הכהונה. דהנה בכהנים כתיב *^ג „ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחיך". ומדמפרט הכתוב כאן עבודת הקטורת בפ"ע, מובן שחשיבות מיוחדת בעבודת הקטורת הנעשית ע"י הכהנים, ובה מתבטא תוכן עבודתם.

והנה בספרי עה"פ מפרש: „ישימו קטורה זו קטורת ש(היו מכניסים ביוהכ"פ) לפני ולפנים" — ומוכח מזה כי (אף שבכללות, כל ענין הקטורת מורה על תוכן עבודת הכהנים^ד ואדרבא קטורת דיוהכ"פ — ה"ה רק בכה"ג, בכ"ז בפרטיות) בקטורת דיוהכ"פ ישנו ענין מיוחד (שבו חלוקה היא מקטורת דכל השנה) ובו בא לידי ביטוי תוכן מיחד בעבודת הכהונה בכלל (אלא שבפועל נעשית ע"י המיוחד^ח שבכהנים — כה"ג; כמו שהכה"ג מוציא בזה כל הכהנים כי הוא הגדול מאחיו — ע"ד שמצינו*8) במצות התלויות במלך).

מן החילוקים86) שבין קטורת דכל השנה ודיוהכ"פ: לדעת הרמב"ם^*6,128אם לא נתן בקטורת דיוהכ"פ, את העשב ששמו (וענינו) „מעלה עשן" — חייב מיתה^ז, משא"כ בקטורת^ח דכל השנה^ט.

[ובזה יומתק פי' הספרי ש"ישימו קטורה באפיך" מיירי בקטורת דיום הכיפורים, כי הפסוק מדבר בשימת היינו בעליית הקטורת „באפיך"^י, ועליית עשן הקטורת נעשית ע"י ה„מעלה עשן"^יא שעיקרו הוא (כנ"ל) ביום הכיפורים^יב, שאז הוא לעיכובא^יג ובחיוב מיתה].

ולכאורה צ"ל, מה בין קטורת דיוהכ"פ לקטורת דכל השנה, שדוקא ביוהכ"פ חמור כ"כ חסרונו של ה„מעלה עשן"^יד?

129ג. והביאור בזה;

הרמב"ם במורה נבוכים^יח מבאר טעם מצות הקטורת, שהיא להטבת הריח בביהמ"ק (בו נעשו עבודות שחיטה, חתוך בשר, רחיצת אברים הפנימיים, שריפה וכו', לכן צריכים לקטורת להטיב ריח ביהמ"ק) וריח העובדים בו.

אמנם מובן שאין כוונת הרמב"ם שהעברת ריח הרע כפשוטה היא כל הטעם לעבודה גדולה הלזו^י, ובודאי מרומז בזה גופא גם טעם פנימי יותר^יז. וי"ל שהוא הטעם המבואר בזהר^יח שעבודת הקטורת היא להעביר הזוהמא וטינופא דיצה"ר.

דהנה הקטורת היתה מסממנים שאינם ראויים למאכל אדם [ולא כקרבנות אשר תנאי בהקרבתם הוא שיהיו ראויים למאכל אדם, ומן המובחר והשמן דוקא^יט, ו"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"^כ]. ומזה מובן שבתוכנם הרוחני מרמזים הסממנים על ענינים שבדרגא תחתונה; נוסף לזה: בין הסממנים היתה גם „החלבנה" שריחה רע^כא, ומרמזת על ענין שבדרגא נמוכה עוד יותר — וע"י שהקטירום לה', ובאופן של „ריח ניחוח לה'", פעלו שגם הענינים שבמדריגה נמוכה נהפכו ונתעלו לקדושה^כב.

ד. אלא שעפי"ז אינו מובן כלל. מכיון שכל ענין הקטורת הוא להעביר הזוהמא דלעו"ז (דהיצה"ר) — מהו הצורך ומהי התועלת שבהקטרת הקטורת בקדה"ק ביוהכ"פ שאז אין לשטן שליטה, כמבואר בכ"מ^כג „ביומא דכפורי לית לי' רשותא לאסטוני"^כד — וא"כ מהו ענין הקטורת דיוהכ"פ *^כד ?

מזה מוכח כי עבודת הקטורת ביוהכ"פ שונה היא, ואינה בדומה לעבודת הקטורת דכל השנה.

ה. והענין יובן עפ"י המבואר^כח,130שעבודת התשובה דיוהכ"פ ועבודת התשובה דכל השנה — הם — בכללות — ב' האופנים שבתשובה: תשובה מאהבה ותשובה מיראה. עבודת התשובה דכל השנה היא תשובה מיראה שעל ידה „זדונות נעשות לו כשגגות"^כ; ותשובת יוהכ"פ היא תשובה מאהבה, שע"י „זדונות נעשות לו כזכיות". ויתירה מזו; עבודת התשובה דיוהכ"פ היא תשובה עילאה מעומקא דליבא — פנימיות הלב — עבודה למע' מטו"ד, שמצד בחי' היחידה המתגלה אצלו, שבכללות זהו"ע תשובה הבאה מהאהבה דבכל מאדך.

וזה גופא טעם החילוק דפעולת התשובה בהזדונות — שהיא לפי אופן ביטולו; בתשובה מיראה אינו בטל במציאות לגמרי, והביטול הוא כמו בע"כ מפני אימת האדון, ועבודתו היא בתנועה של שלילה — להעביר כל הענינים המנגדים, ולכן פעולת עבודה זו ג"כ רק ענין באופן שלילי — שהזדונות אינן זדונות עוד (כ"א כשגגות — ו"אין מחכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין"^כז, אבל מ"מ נשאר רושם), אבל אינן נעשות מציאות חדשה של זכיות;

משא"כ בתשובה מאהבה (ובפרט אהבה דבכל מאדך), שהעבודה והביטול הן בתנועה חיובית, שמוסר עצמו אל האהוב, (ובפרט כשהיא אהבה שלמע' מטו"ד, למעלה מהגבלות) — שרוצה לדבקה בו ית' ממש, ונעשה מציאות חדשה — מציאות הדבוקה בו ית' — הנה ע"י עבודה זו „זדונות נעשות לו כזכיות", בחי' „ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה"^כח — היינו שפועל בהזדונות שנעשים מציאות חדשה — זכיות (בדוגמת עבודתו). וכשהתשובה היא למעלה מהגבלות (בכל מאדך) יש בזה עוד ענין; שע"י עבודת התשובה שלמע' ממדידה והגבלה מתעלים לבחי' שלמע' ממדידה והגבלה, ומצד דרגה זו „זדונות נעשים כזכיות"^כט.

ו. עפ"ז מובן גם ההבדל שבין קטורת דכל השנה ודיוהכ"פ: כללות עבודת הקטורת היא לפעול בענינים נמוכים ולהעלותם לקדושה, כנ"ל — הנה החילוק הוא באופן ודרגת פעולה ובירור זה (והוא כאופן החילוק שבין ב' אופני עבודת התשובה הנ"ל)^ל:

קטורת דכל השנה היא ע"ד עבודת התשובה דכל השנה — תשובה מיראה שהוא באופן של שלילה, להע־131ביר הזוהמא; קטורת דיוהכ"פ היא ע"ד התשובה דיוהכ"פ — תשובה מאהבה, שהיא אמנם עבודה בהדברים תחתונים (זוהמא), אך היא עבודה חיובית, לפעול מציאות חדשה בעולם, שהדברים התחתונים (הזדונות) ייעשו ויתהפכו לקדושה (זכיות).

וע"פ הנ"ל שבתשובה מאהבה דבכל מאדך מגיעים לבחי' שלמע' מהגבלות, יובן גם הטעם להקטרת הקטורת דיוהכ"פ בקדה"ק דוקא; אין בקדה"ק רק הארון, ו"אין בארון רק שני לוחות וגו'"^לא, וכנ"ל, הרי עבודת התשובה — והקטורת — דיוהכ"פ היא מאהבה ד"בכל מאדך", בל"ג — ה"ז מגיע עד למדריגת הארון^כב, מדריגה שלמעלה ממדידה והגבלה^לב, ופועלים עי"ז מציאות חדשה, היינו המשכת אור חדש מבחי' „קודש הקדשים" שלמעלה גם מבחי' סוכ"ע — שהיא „קדשים"^לד.

ז. ועפ"ז מובן גם כן הטעם מדוע „מעלה עשן" הוא תנאי עיקרי בקטורת דיוהכ"פ; יוהכ"פ — ענינו שעולה למעלה מסדר ההשתל' למקום שלמע' ממדידה והגבלה (ופועל מציאות חדשה) — מוכרח אז להיות ה„מעלה עשן"^לח, דבר המורה על נקודה זו — עליית הקטורת למעלה מעלה.

משא"כ בכל השנה שהקטורת אינה אלא לשלילת הזוהמא, אין חסרונו של „מעלה עשן" מעכב (כ"כ).

ולכן „מעלה עשן" שיעורו (ביוהכ"פ — ובמילא וכש"כ בכל השנה) „כל שהוא"^לח, כי אין הדבר קשור עם ענינים של מדידה והגבלה — כ"א ככללות עבודת יוהכ"פ שהיא בבחי' יחידה שלמעלה מהגבלה (וע"ד „מקום ארון אינו מן המדה")^לז.

ח. ע"פ כהנ"ל (שבפסוק „ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחיך" מרומז תוכן כללות ענין הכהונה — לפעול בעולם התחתון וכו'88), ובב' אופני העבודה דקטורת: להעביר הזוהמא ולפעול מציאות חדשה בעולם), יש לבאר פי' התוספתא, שעבודת הכהנים היא להקהיל את העם להשתתף במצות הקהל:

מכיון שעיקר ענין הכהנים הוא לפעול^לט עליית ענינים התחתונים,132ועד לעילוי הכי נעלה^מ, לכן כשבא זמן „הקהל", שכל ישראל (גם הנשים והטף^מא — שאינם מחוייבים לעלות לרגל^מב) נקהלים ובאים לביהמ"ק לשמוע תורה מפי המלך [שזו כשמיעה מפי הגבורה^מג], וזאת „למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה'", היינו לפעול בכאו"א מישראל גם מי שהוא בדרגה נמוכה, שיתעלה בעבודתו וקירובו לה' — הנה עבודת הכהנים אז היא לעורר ולסייעם בזה, בהתאם לכללות עבודתם שהיא לפעול בירור ועלי' בהענינים התחתונים.

וזהו גם הטעם שיצאו ל"גדרים ופרצות", כי עבודת הכהנים היא לפעול גם על חוצות ירושלים — חוץ מביהמ"ק — לתקוע שם בחצוצרות ולהשפיע גם על העם הנמצאים שם עד שגם הם יקהלו לביהמ"ק, „למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו גו'".

ולכן זוהי ה"בחינה" אם הוא כהן כדבעי; אם הוא מרגיש אשר זהו ענינו, והוא יוצא להקהיל את העם, ה"ז מוכיח למפרע שעבודתו במשך כל ז' השנים היתה כדבעי; ובא"ל — „דומה זה שאין כהן הוא".

וע"פ כהנ"ל יש לבאר גם הדיוק שהתקיעות היו דוקא בחצוצרות; ידוע מאמר הה"מ^מד עה"פ^מח „ועשית שתי חצוצרות וגו'" שפירושו שתי חצאי צורות, שקאי על ישראל וקוב"ה — שישראל הם חצי צורה, וקוב"ה כבי' חצי צורה, ושניהם ביחד נעשים צורה שלימה. וע"ד דרשת חז"ל^מ על הפסוק^מז תמתי (ל' תמים) „תאומתי".

ומובן שע"י יחוד זה נעשית מציאות חדשה. כי הרי בלא"ה אין האדם מציאות שלימה^מח — והרי נת"ל ש־133עבודת הכהנים היא לפעול מציאות חדשה, לכן צריך הכהן לצאת מביהמ"ק ולתקוע בחצוצרות, דבר המורה על עבודתו לחבר ב' חצאי הצורות — ישראל וקוב"ה — ולאחדם שיהיו צורה שלימה כביכול.

ט. ההוראה מכל הנ"ל;

ידוע^מ שגם המצות אשר קיומן תלוי בזמן ומקום — קיימות הן בענינן הרוחני בכ"מ ולעולם^ס, והוראתן בעבודת האדם היא גם בזמן שא"א לקיימן בפועל^סא.

מזה מובן בנדו"ד, שמצות „הקהל") (אף שבפועל נוהגת רק בזמן שישראל על אדמתם82)) — בתוכנה הרוחני^נח, שייכת גם עכשיו^נט:

כאו"א מישראל נקרא בשם כהן, כמ"ש86) „ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". הנה צריך כאו"א להתנהג בכו"כ מהנהגות הכהנים80):

על כאו"א (ובפרט על אלו שמכהנים בתור רב וכו' ולהם השפעה הסביבתם 87)) מוטל החוב לעמוד בחוצות בגדרים ופרצות ולתקוע^* בחצוצרות להקהיל את הקהל, אנשים נשים וטף88), ללמוד ולשמוע תורה, ולקרבן אל מאור שבתורה80) היא^ס פנימיות התורה^סא, עד שיפעול בהם ש"ישמעו גו' ילמדו גו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" — קיום התורה ומצותי' ביראת שמים.

134וע"י קיום מצות הקהל בזמה"ז בענינה הרוחני, נזכה לקיים מצות הקהל כפשוטה בביהמ"ק השלישי, ע"י שהשי"ת יקהיל את כל ישראל, „בם עיור ופסח^סב הרה ויולדת יחדיו (באופן של) קהל גדול ישובו חנה"^מח, „ובאו גו' והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"04), בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.