Addenda - sichos and letters 10

301ת צ א

כנראה הכוונה למה שרש"י מדייק: בחשקו תלה הכתוב, ולא כתב סתם: בו תלה הכתוב, או: וחשקת. מכל מקום (בסוגיית ב"מ לא, א ושם, משמע, מדרשות תשיבם תשלח תעביטנו, דילפינן מכל מקום לא רק מפני שבאה התיבה במקור וגם בציווי, אלא מיתורא דקרא. וגם כאן תיבת וחשקת מיותרת). — ולכאורה אינו מובן מ"ש בפנים, דסוף סוף מה מוספת ההקדמה דבחשקו תלה הכתוב, כיון ד"בה ולא בחברתה" נלמד, גם בלא ההקדמה, מתיבת „בה". — וי"ל דהנה ביפ"ת יש ג' דברים החשיקה לקיחה בעילה (לדעת רש"י, או בעילה לקיחה לדעת התוס' הרמב"ם ועוד). וכיון דתיבת „בה" סמוכה ל"וחשקת" הרי אנו יודעין דיש איסור אם חושק בחברתה, אבל מנא לן שלא יקח שתים (כל' רש"י) או שלא יבעול שתים (כמ"ש הרמב"ם) גם אם לא חשק בשתים, וכגון שלקח הראשונה בתוך שאר השבי' בלא חשק, או שבעל אף שלא תקפו יצרו כי לא ידע שיש איסור בדבר או שלא ידע כלל שהיא שבוי'. — וע"פ מ"ש בפנים מתורץ, דכיוון דמתיבת וחשקת אנו לומדים דחשקו דוקא, שאין שייך אלא ליחיד, תלה הכתוב, ממילא מיותר בה בה ולא בחברתה לפעולה הבאה אחרי החשיקה שהיא הלקיחה (לדעת רש"י), או הבעילה (לדעת הרמב"ם). — נמצא אנו למדים מוחשקת שתים: מיתור התיבה בכלל — אשר בו תלה הכתוב אע"פ שאינה יפה. מדיוקא דקרא לכתוב וחשקת (ולא ואהבת וכיו"ב) — שענין יפ"ת הוא בחשק כ"כ שאין שייך אלא ליחיד. — וע"פ הנ"ל י"ל שמזה למדו רז"ל (יעויין במנחת חנוך מצוה תקלב שכ"ה דעת הרמב"ם) שדוקא אם יצרו תוקפו מותר ביפ"ת (כ"מ גם ברמב"ן עה"ת ר"פ כי תצא. ומ"ש בכ"מ ובמנ"ח שהוא ממ"ש יפ"ת לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר צ"ע דמנ"ל דדרשינן כאן טעמא דקרא. ועיין ב"מ קטו, א ורש"י ר"פ כי תצא). כן עפ"ז יומתק מה שלא מצינו שיביאו כפרה על ההרהור כ"א ביפ"ת (שבת סד, א. ועיין ברי"ף על הע"י שם), והטעם הוא כי רק ביפ"ת נאסר בקרא ההרהור (בחברתה) מצ"ע (ובכ"ז אמרו מידי עבירה יצאנו, ע"פ סגנון שאלת משה).

(מרשימת שנת תש"ח)

302. . . כותב שהגיע לעונת השידוכין ועדיין לא נמצא הצעה מתאימה בשבילו ומצטער מזה.

הנה ידוע מרז"ל שקשה לזווגם כקריעת ים סוף הרי ידוע שבקרי"ס בא לפועל ע"^* י חוזק הבטחון והאמונה בהשי"ת שבמילא מובן שבדרך כזה צ"ל ג"כ בענין הזיווגים, ומכל אשר יתחזק בבטחונו (ומובן אשר ביחד עם זה הרי צריך ג"כ לחפש באופן המתאים) הרי מוקדם ג"כ ההבאה בפועל.

ידוע מאמר הזהר הק' אסתכל באורייתא וברא עלמא הן עולם כפשוטו והן כל פרטי חייו של האדם הנק' עולם קטן, ובמילא עליו להוסיף בלימוד הן בתורת הנגלה והן בתורת החסידות והשי"ת יצליחו.

(ממכתב י"ב אד"ר תשי"ד)

בטח תסלח לי על שכותב אני אלי' בענין פרטי שלה.

כמה פעמים שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שענין אהבת ישראל הוא גם לאיש הישראלי הנמצא במקום רחוק ואפילו זה שאף פעם לא ראה אותו אשר גם בזה ציותה תורתנו הקדושה ואהבת לרעך כמוך. ואם יש תקוה שיכולים לעזור למי שהוא הנמצא בריחוק מקום ובלתי מכירו חוב קדוש הוא על כל אחד ואחת להשתדל בטובת חברו, אשר כל ישראל חברים.

נודעתי אשר כמה פעמים הציעו נכבדות בשבילה ומפני כמה סיבות סירבה מלהסכים עליהם.

כמובן אי אפשר להגיד בריחוק מקום חוות דעת בנוגע להצעה פרטית, אבל ארשה לעצמי לבוא בהערה כללית בזה.

נשואין בחיי האיש או האשה הוא מאורע העיקרי ביותר הטובע חותמו על כל החיים כלם. ובמילא צריכים על זה התישבות וא"א לעשות זה בחפזון.

אבל עם זה כמו בכל מאורעות חיי האדם הקטנים והגדולים א"א לאדם להביא בחשבון את כל הפרטים עד תכליתם. כי סוף כל סוף מוגבל ביותר הוא ואין שכלו ומחשבתו יכולים להקיף את כל הסיבות והמסובבים של כל דבר ודבר. ובמדה ידועה הרי בכל דבר וענין צריך להשתמש במדת הבטחון בהשי"ת אשר הוא יכוון את הדבר לטוב בכל הפרטים.

וכן הוא גם בהנוגע לשידוך אשר אי אפשר למצוא דבר שלם בתכלית עם כל המעלות וא"א להביא בחשבון את כל התוצאות עד תכליתן. ואם הדברים העיקרים הם בסדר הנה לפעמים תכופות מהנכון לוותר על ענינים303טפלים שנראים או נדמים שאינם כדבעי, ובפרט שאפשר שאין זה אלא דמיון בלבד ובאמת גם הם מתאימים.

יש אומרים שאין זה אלא ענין פרטי של המדובר והמדוברת אבל האמת אינה כן, כי כל ישראל ערבים זה בזה. וטובתו של כל אחד ואחת, או להיפך ח"ו משפיע על משפחתו ועל ידידיו ואפילו אלו הרחוקים במקום, ואם בעתים כתיקונם הי' כן על אכו"כ בזמננו אנו, אחרי השמדות הנוראות שלקחו מאתנו רבבות מאחב"י הי"ד אשר ממילא גדול ביותר ערך כל בית הנבנה בישראל — כהנה וכהנה ובפרט כשיש לקוות שהבית הזה ייבנה על יסודי התורה והמצוה.

אקוה שתוכל לבשרני בשורות טובות בהנ"ל ואחתום בברכה להסתדרות טובה בקרוב טובה בגשמיות וברוחניות גם יחד

אתענין לדעת אם משתתפת היא בחיים הציבוריים בסביבתה, ובאיזה אופן.

(ממכתב יו"ד אייר, ה'תיש"א)

בימינו אלה^* הנה מכמה טעמים (כולל גם — דיר"ש) אינו ענין צו בינדען זיך ועאכו"כ אַ צווייטן — באם התכנית שהחתונה תהי' לאחרי זמן רב. ואדרבה — כל המקצר בזמן שבין ההחלטה והחתונה — ה"ז משובח.

(ממכתב שנת תשכ"ו)

304בנועם קבלתי הודעתו בקביעות נשואי בתו תי' . . . ואביע ברכתי ברכת מזל טוב מזל טוב, ושיהי' בשעה טובה ומוצלחת, ויבנו בית בישראל על יסודי התורה והמצוה כמבואר בתורת החסידות, וכת"ר ביחד עם זוגתו שיחיו יראו מהם ומשאר ילדיהם שי' רוב נחת, אידישן נחת, חסידישן נחת.

בברכת מזל טוב מזל טוב

ויש להעיר בקיצור נמרץ ע"פ מה שאמרתי פה בנשואי א', אשר בכלל הנה בעדות יש שני אופנים^*: א) שהעדות הוא ענין של בירור, וכמו עדים המעידים על פלוני איך נגמר דינו בב"ד, ב) עדות שהם תנאי ומהווים מציאות הדבר, וזהו ענין עדי קידושין, שצ"ל דוקא בפני עדים, וכ"ה ג"כ במה שאמר הקב"ה אתם עדי, (עיין אור התורה להצ"צ שמות על"ט ואילך), הנה גם בזה שני אופנים, א) שהם רק מעידים על הענין, או ב) הם ג"כ חלק מהמציאות, ומהוים את הענין, ובפרט הוא בהענינים שעליהם נאמר (שבת י, א. קי"ט, ב. ב"ר פמ"ג, ז. פס"ז פ' פנחס) דנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ובעבודה הוא: ע"י העבודה שלמעלה מטו"ד, היינו שהוא בעצמו אינו מציאות, — שרק באופן כזה יכול להיות נעשה שותף במעשה בראשית, כיון שהוא למעלה מהבריאה ומציאותה, ואכמ"ל.

(ממכתב כ"ה שבט, תשי"ב)305גלידער, די אידן וועלכע וואָהענען אין דער אומגעבונג און בכלל אַלע אידן וועלכע מען האָט און מען קען האָבען אַ איינפלוס.

השם יתברך זאָל אייך העלפן און אַריינגעבן אייך דעם גוטן געדאַנק און פעסטן באַשלוס צו בויען אייער הויז און פאַמיליען לעבען אויף די אויבענדערמאָנטע יסודות אין דער וועג פון תורה ומצות וואָס דאָס איז דער וועג פון אמת'ן גליק און הצלחה בגשמיות וברוחניות.

(ממכתב ב' שבט תשי"ב)

לעשות חתונה גדולה ברוחניות ו(ע"פ רוב זה קשור בקטנות החומריות והידורי העולם מלשון העלם והסתר) מבזבזים ממון — עליו אמרו חז"ל התורה חסה על ממונן של ישראל. גדול זכותו וזכות החתן וכלה שי' אם יחזירו תקנת גדולי ישראל בזה לחוגי אנ"ש שי' ולכל בני ישראל שי' ע"י הורותם דוגמא חי' בזה ומתוך שמחה וטוב לבב. ויהא בשטומו"צ.

(ממכ' טבת תשל"ח)

קידושין* וחתונה ענינם: ה רי את מקודשת לי — ששנים יהיו שייכים אך זל"ז — וכשהנאספים מבטאים שמחתם וברכתם להזוג — צ"ל באותו התוכן, עכ"פ לא בהפכו ובסתירה לזה.

ריקודי תערובת תוכנם

שנשואה לאחד רוקדת עם אחר, או שבחורה רוקדת עם בחור ואין צורך כלל לנישואין וקידושין וכו'. וזה עושין בפרסום וברעש וכו'!!!

אתדל"ע כעין אתדל"ת — כשמראין למטה שנישואי הזוג מביאין לשמחת קירוב כהנ"ל הרי, ר"ל, וכו' וק"ל.

(ממכ' ט' סיון תשל"ב)306שולחנה ושמשים משמשים (ומצרפים עי"ז) לכל השולחנות, ובהתארך הסעודה — כמה מהחבורות מברכין לעצמן, מבלי לחכות לברהמ"ז שבשלחן הראשי, אשר החו"כ מסובין עליו, ומבלי אמירת ז' ברכות וגם לא שהשמחה במעונו וכו'.

אי יאות פתגמה למעביד הכא ולמיפטר נפשי' מז"ב וכו'.

וכנראה סיבת המנהג: א) לא כאו"א יכול להאריך בסעודה (מפני הטרדות, הבריאות, חס על זמנו וכיו"ב ובפרט שלפעמים האריכות באה ע"י ענינים בלתי רצוים) ב) אמירת ז' ברכות קודם אמירתן בשולחן הראשי דהחו"כ — תעורר קפידת המחותנים.

ועפי"ז שינוי המנהג: א) שכולם יחכו עד סוף הסעודה — תגרום שכמה ימנעו מלהשתתף בסעודה זו כלל ועי"ז יוגרע משמחת חו"כ אז, נוסף על הטינא שבלב מהמחותנים על הבלתי משתתפים, וכנראה במוחש. ב) שיברכו בשולחנות הנ"ל ז"ב בשני כוסות, כבודים — יש חשש לקפידה הנ"ל, ואלו שיחששו להקפידה — מלכתחילה לא יבואו.

וכיון שבשני האופנים — ענין של מצוה ישנו, וגם שנתפשט המנהג ביותר ואין מוחה, מצוה ליישב המנהג, וי"ל שמיוסד על שלשה: א) שו"ע סקצ"ג סוס"א: למנוע קפידת בעה"ב מותר לעשרה להחלק. ב) שם סוס"ג אף אם לא הי' טעם זה מספיק מ"מ בכבר נהגו כך, הוי כאילו לא קבעו עצמן ביחד, וראה שו"ע יו"ד ספ"ח ס"ב. ג) עפמש"כ בשו"ע אה"ע סי' ס"ב בט"ז סק"ז וערוך השולחן (סקל"ח. הובא גם במכתב כת"ר) דחיוב ז"ב תלוי באם האכילה היא גם לשמחת חו"כ — י"ל דמחשבת המסובים מקודם דבאם תתארך הסעודה יברך בלא ז"ב — הרי זה שלילת קביעתו לשמחת חו"כ, לא חל ענין ז' ברכות מעיקרא, וק"ל.

(ממכתב כ"ה כסלו תשי־

לאחר ההפסק הארוך, נעם לי לקבל מכתבו מי"א אדר א', ובפרט, בלשון חכמינו ז"ל, שהכל הולך אחר החיתום והסיום — הבשורה הטובה ע"ד חתונת בתו תחי'. ויהי רצון שתהי' בשעה טובה ומוצלחת, ובנוסח המסורתי — בגשמיות וברוחניות גם יחד. ואף שהסדר הוא גם כן מסורתי — „בגשמיות וברוחניות" — הרי הכוונה בזה, שאף על פי שבסדר חיי האדם כפי הנראה לעיני בשר, ההתחלה היא בענינים גשמיים, אכילה ושתי' וכו', ורק כעבור שנתים ויותר התינוק מתחיל לדבר וכו', הרי הרוחניות הבאה לאחר זה הולכת וגוברת, ולא על ידי שלילת הגשמיות, כי אם על ידי שמבררים ומזככים ומאירים את הגשם שיהי' כלי מתאים לרוח, ממלא שליחותו בעולמנו זה ובפרט — באותם השטחים שאפשר להגיע עליהם רק על ידי הגשם.

307בודאי יחשדני, וכן היא האמת, שאין כוונתי בהאמור לדרשה, ופשיטא שלא להטפת מוסר ח"ו, כי אם בהנוגע למעשים בפועל, אשר המעשה הוא העיקר, היינו מצוות מעשיות; ולא רק להבין את היוקר שבהן, כי אם לקיימן בפועל, ואדרבה זה הוא העיקר, ואין נוגע כל כך באם תתאחר ההבנה ותבוא רק לאחרי הקיום בפועל.

ואם הדברים אמורים וחשובים בנוגע לכל מצוה, ובנוגע לכל יום ולכל תקופה מהחיים, החשיבות גדולה פי כמה כשהמדובר במצוות עקריות, ובתקופה שהיא משמשת יסוד לכל משך החיים הבאים לאחרי', ובנוגע לעניננו — תקופת ההכנה לחיי משפחה, אשר לאמתו של דבר הרי זה אופן חיים מיוחד ובתוכן אחר לגמרי מאשר התקופה שעד הנשואין.

ועד כדי כך, שחכמינו זכרונם לברכה קראו לאדם בחייו של רווק (או רווקה) — „פלג גופא", ורק על ידי נשואין נעשים האיש והאשה ביחד מציאות שלמה ואחידה, על ידי שמשלימים זה את זו וזו את זה —

ועד שמנהג ישראל לברך את החתן והכלה לרגלי חתונתם שיהי' הבנין „בנין עדי־עד". והרי קודם להקמת הבנין באה הנחת היסודות, אשר תוקף כל הבנין ושלמותו, לכל לראש, תלויים באופי ותוקף היסודות ושלמותם.

כאמור לעיל, הרי זו הכנה לכל משך החיים שלאחרי זה, שמזה מובן שצריך להיות חיסון וחיזוק בפני כל השינויים הטובים או וכו' שאפשר שיהיו במשך החיים שלאחרי זה. ומהגשם אתה לומד גם על הרוח. כי כמו שבבנין בית של עצים ואבנים כפשוטם, בהנחת היסודות, שואלים את המבין בטיב חומר היסודות ואופן הנחתם וכו', והמבין דן על יסוד הנסיון שלו בעבר, או מהנסיון של בנאים שקדמוהו, שבחנו וניסו חומרים שונים במצבים שונים ובחרו באלו שעמדו בפני הנסיונות והשינויים וכו', ואז עושים כפי חוות־דעת הבנאי, ואין נפקא־מינה כלל וכלל דעת הדר בבית, ועל אחת כמה וכמה שאין חשוב האם גם הדר בבית מבין למה חומר זה טוב מחומר אחר, כיון שאין הדר בבית צריך להיות מומחה בנוגע להיסודות, ואפילו לא בנוגע להכתלים והגג. ואדרבה, עלול שהדר בבית יהי' משוחד מהיופי החיצוני, ומהטענה הידועה „מה יאמרו הבריות", ומה יאמרו השכנים והשכנות, שהם רואים רק החיצוניות והקליפה וכו' — כן הוא בנוגע לבנין עדי־עד האמור.

והרי בנוגע לעמנו בני ישראל אין צורך בחיפוש מיוחד ובמחקר מיוחד מה הם היסודות האמתיים לקיומו בתור עם וגם בתור יחיד. שהרי דוקא עמנו, שמאז ומתמיד הי' המעט מכל העמים, עשיר הוא במהלך החיים שלו בתקופות שונות מהקצה אל הקצה ובתנאי חיים שונים מהקצה אל הקצה, וגם עתיר נסיון הוא בזה שמאז ומתמיד היו כאלה שניסו אורחות חיים שונים, וגם כן מן הקצה אל הקצה. וכשמדפדפים בדברי ימי עם ישראל, על אחת כמה כשאין מסתפקים בדיפדוף, אלא מתבוננים בעיון המתאים, רואים במוחש שבכל פעם אשר סטו נטו מדרך המקובלת מאז היות עם ישראל לעם ממעמד הר סיני ועד ימינו אלה, הרי כעבור תקופה קצרה, או שחזרו בהם מן הנטי' והסטי' ושבו למקורם ולאורח חיים על פי תורת־חיים (— מלשון308הוראה בחיים), שהיא נקראת גם כן תורת־אמת — שאין ההוראות שלה בשביל להרגיע את הרוח או שתהי' שינת האדם ערבה ומתוקה, כי אם מתארת את המציאות לאמתתה; או — אלה שמאיזו סיבה שתהי' המשיכו בסטי' מדרך התורה ומצותי' סףסוף נתבוללו ונטמעו בין העמים. ובודאי לדכותי' דמר אין צורך בהבאת ראיות והוכחות וכו'.

ההסברה שקשה השינוי לאחרי תקופה של אורח חיים באופן אחר — אינה הצדקה כלל וכלל, שהרי רואים במוחש שביד האדם לשנות אורח חייו, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו והחלטתו התקיפה, ובפרט כשהמדובר בתקופת הכנה לחיים חדשים, כאמור לעיל.

מובן שיודע אני שלא תמיד ביד ההורים להשפיע על הבנים או הבנות, ובפרט בענינים עקריים, ועל אחת כמה כשזהו בניגוד למה שראו בבית ההורים. אבל גם זו היא רק הסברה שאין הדבר קל ופשוט. אבל אין זה משנה את אמתיות המצב, כי אם לדרבן את האדם ולזרזו שמלכתחילה ידע שעליו להראות אומץ רוח יותר מהרגיל, שלא הי' זקוק לזה במצב רגיל.

וגם זה רואים במוחש ומעריכים כדבר טבעי, אשר אף אם בנוגע לעצמו עושה האדם חשבון, שבאם השינוי קשור במדת אומץ מסויימת לשנות את חייו, ניחה, אבל באם יודרש מאמץ גדול ביותר — אין כדאי לו הדבר, אף על פי שהשינוי טוב ורצוי. הרי כשבזה תלוי האושר של בנים ובנות, על אחת כמה וכמה בת יחידה, בודאי שלא מתחשבים בגודל המאמץ והשינוי שצריך לעשות בנוגע לעצמו, כיון שזה נוגע לאושר הבת או הבן ולאושרם במשך כמה וכמה שנים.

הנסיון הראה שלאמתתו של דבר המניעה העיקרית לשינוי מסוג האמור היא מה יאמרו הבריות על השינוי הפתאומי, ובסגנון הידוע, מה יום מיומיים? אבל גם בזה רואים במוחש שבנוגע לבת או לבן אין ההורים מתחשבים בתגובה זו, או אפילו בלעג, של בריות או שכנים ומיודעים.

בהכירי את מר וראיתי את האומץ רוח שלו למרות מצב בריאותו ביחסיו עם האנשים אשר מסביבו, ואדרבה שזה דירבן אותו להתגבר על כל הקושיים ולהראות אשר לא רק שאינו נופל ח"ו מהאנשים אשר סביבו, אלא יש בידו להתמודד ולהתגבר עליהם, ועלה בידו והצליח בזה, ובאופן — שגם זה עיקר — של פנים שוחקות ומתוך עידוד רוח, הרי אין כל ספק אצלי שבאם יחליט באמת שעליו להשתדל בנוגע ליסוד חיי' של הבת לפחות — מתחיל מהנשואין שלה, יעשה כל התלוי בו שלא רק שלא תהי' סתירה כלל מצדו הוא, אלא אדרבה יַראה דוגמא חי' בשינוי חייו הוא.

לכאורה מקום לומר שתקותי לפעול שינוי כפי האמור בחיי היום־יום של אדם שהוא בעל שיטה ובעל מחשבה, על ידי מכתב אחד — זו היא הזי' וחלום ואגדה וכו'. אבל, כנ"ל, מה שמחזק אותי לכתוב את כל האמור לעיל (וכנ"ל לא לשם דרשה בעלמא או להבעת תקוה בעלמא), הוא על יסוד הכירי את אומץ רוחו ויכלתו להתגבר על התנאים שמסביבו, אפילו בסביבתו309הקרובה. ואם תמצא לומר, הרי כשיביט מר בהנעשה סביבו בארצנו הק', ויצייר לעצמו המצב כפי שהי' לפני יובל שנים או מאה שנה — הנה רואים בעיני בשר איך שענין שחשבוהו אז להזי' ולחלום הפך למציאות חי', ועד כדי כך שאלו שנולדו בשנים האחרונות אין רואים בזה כל חידוש ומקבלים זה כתהליך טבעי ושגרתי בכל הפרטים.

לסכם את הענין בנקודה אחת, ובאם יש מקום בזה גם לברכה — הרי בא זה בצירוף ברכתי הלבבית, שיצליח מר לשכנע את עצמו שחיי איש ואשה הישראלים צריכים להיות מיוסדים אך ורק על תורת ישראל, כפי שקבלוה בני ישראל על ידי משה רבנו ובמעמד הר סיני בתור ירושה לדורי דורות עד סוף העולם. וכאיש מעשה יתרגם זה בפועל, בחיי היום־יום, ובודאי שעל ידי זה תהי' גם השפעתו ודבריו עם הבת בן־גילה דברים היוצאים מן הלב אשר נכנסים אל לב השומעים ופועלים פעולתם, ובפרט דברים המלווים דוגמא חי' מהשינוי בחייו הוא.

לכאורה יש מקום לבקשת סליחה על ההתערבות שלי בחיים הפרטיים של פלוני ופלונית, ובבטויים כפי האמור. אבל כיון שהענין הוא עקרי כל כך וחשוב כל כך ורציני כל כך, אין רשות בידי שלא להביע מחשבותי ותקוותי. ובאמת, מתאים לרציניות הענין הי' צריך להיות הסגנון תקיף יותר ותוקפני יותר וכו', ובפרט על יסוד ההוראה אשר כל ישראל חברים, ועוד יותר, אשר כל ישראל קומה אחת שלמה, ובלשון מורה נבוכי דורו ומורה נבוכי כל הדורות, הוא הרמב"ם, שהי' רופא הגוף ורופא הנפש גם יחד, אשר פעולה אחת של בן או בת ישראל יש בידה, ואפשר הדבר בפועל, שתכריע את חייו ואת העולם כולו לכף זכות ותגרום לו ולהם תשועה והצלה (הל' תשובה, פרק ג', הלכה ד'). בסגנון אחר, השינוי האמור הוא ענין שנוגע לכל עמנו בני ישראל, הזקוק ובפרט דוקא עתה לתשועה והצלה בכמה וכמה מובנים.

שולח אני את המכתב מהיר דחוף, כיון שאפשר שבתוכנו יש הפתעה ודרוש זמן יתר לקבל את הכתוב בו בסבר פנים יפות, וככתוב בתחילת המכתב, באופן שיבואו לידי מעשה, שהמעשה הוא העיקר.

ויהי רצון שתהי' חתונת בתו תי' בשעה טובה ומוצלחת בכל הפרטים ויבנו ביתם בישראל על יסודות התורה והמצות בנין עדי־עד, ומבורכים יהיו בגשמיות וברוחניות גם יחד.

בכבוד ובברכת מזל טוב מזל טוב

ר

אין מר מזכיר כלל על דבר בריאות גופו בקשר למצבו בעת היותו כאן, וכן כפי שדברנו אז, האם עומד הוא בקישור עם רופאים המנהלים מחקר בשטח זה לדעת אם נתחדש אצלם מה שהוא שיש בזה ענין גם לבריאות מר. וכפי שדברנו אז, הרי ידוע שמתנהל מחקר אינטנסיבי בכמה וכמה שטחי רפואה. ויהי רצון שגם בזה יבשר טוב.

(ממכתב כ"ד אדר א', ה'תשל"ו)