Vezos Habrachah-Simchas Torah 2

א. כמדובר כמ"פ^א — מזה שכ' הרמב"ם^ב (ועד"ז בגמרא^ג) בנוגע לקריאת פ' וזאת הברכה בשמח"ת:; „ולמחר קורין וזאת הברכה", כהמשך וכסיום קריאות התורה במועדות — „משה תיקן להם לישראל שיהיו קוראין בכל מועד ענינו" — משמע כי השייכות ד"וזאת הברכה" ליו"ט האחרון של חג היא [לא רק לפי „שהיא סוף כל המועדות"^ד או „כדי לסמוך שמחת התורה שזכו לסיימה לשמחת החג"^ח, או „כדי לסמוך ברכת המלך שלמה לברכת משה"^ח, אלא] לפי שפרשת וזאת הברכה היא „ענין המועד"^ז שנקראת בו.

ב. והנה הי' אפשר לבאר ע"פ הידוע שבשמע"צ (שאז עושים שמחת תורה^ח) היא הקליטה^ט, שאז נקלטות בפנימיות כל ההמשכות דר"ה (והחודש בכלל). ומכיון שעיקרו ותוכנו של ר"ה הוא מה שישראל מכתירים את הקב"ה למלך עליהם, כמארז"ל^י „אמרו לפני מלכיות כו' כדי שתמליכוני עליכם", הרי מובן שמעיקרי הענינים דשמע"צ ושמח"ת היא קליטת המשכה זו ד"תמליכוני עליכם", שנמשכת בגילוי ובפנימיות בשמע"צ כו'^יא.

ועפ"ז יש לבאר בפשטות השייכות דשמח"ת למש"כ^יב בפרשתנו, מש"כ „ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", שבזה ב' ענינים: „ויהי בישורון מלך", הוא בחי' תמליכוני עליכם, המשכת בחי' מלכותו ית'^יג; ו"בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", הוא „שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד" ואין בהם התחלקות דראש ורגל^יד.

165וב' ענינים אלו תלויים זב"ז^טו, כי בעבודה זו דתמליכוני עליכם שווים כל ישראל: מכיון דתמליכוני עליכם נעשה ע"י ביטול וקב"ע מלכות שמים, הרי באם ישנו בזה חילוק בין הסוגים דראשיכם גו' שואב מימיך — אי"ז ביטול גמור וקב"ע מלכות שמים שלימה^טז.

וכדוגמת הכתרת מלך בו"ד, שהיא ע"י ביטול העם, בשלימות הביטול, בעת ההכתרה, שווה בביטול זה שר גדול ואיש פשוט. באם ירגיש השר מציאותו, יהא חסר בביטולו להמלך. וההבדלה בין שר ואיש פשוט באה רק לאחרי שכבר נעשה מלך וגוזר גזירות, שאז ישנם חילוקים באופן קיום הגזירות (אבל לא בעת ההכתרה).

וב' ענינים אלו מרומזים גם בשם שמיני עצרת^יז, שמהפירושים בזה; א) עצרת (תהי' לכם) ל' מלכות וממשלה^כח, ב) „כנישין תהי לכון", כפי' התרגום^י, „היינו התאספות והתקבצות, שכל בני ישראל יתקבצו כולם להכלל במקום אחד במקורם ושרשם"^כ. שהן ב' הנקודות ד"ויהי בישורון מלך" — בחי' מלוכה, „בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", קיבוץ והתכללות כולם יחד, אשר הא בהא תליא, כנ"ל^י.

ג. אמנם עדיין צלה"ב; שמע"צ היא הקליטה דכל עניני חודש תשרי, ועיקר ענינו של שמע"צ ושמח"ת הוא שמחה. ובמה מתבטא בהשמחה דשמע"צ ושמח"ת ענינו של ר"ה דוקא, יותר משאר עניני חודש זה.

ד. והביאור; שלש רגלים ענינם הוא „מועדים לשמחה", אלא שבענין זה שמע"צ ושמח"ת מיוחדים הם. כי בכל הג' רגלים השמחה קשורה במצות היום או בעניניו של יום: בפסח — לפי שהוא „זמן חרותנו"; בשבועות הוא „זמן מתן תורתנו"; וגם בסוכות שהוא „זמן שמחתנו" קשורה השמחה במצוות נטילת ד' מינים וישיבה בסוכה, כפשטות הכתובים^כו ; ואילו השמחה דשמע"צ ושמח"ת אינה קשורה במצוה וענין מיוחד, כ"א שאז הוא ענין השמחה עצמה.

ומכיון שהיא שמחה בלי שייכות למצוה מיוחדת כו', הרי מובן שהשמחה היא למע' ממדידה והגבלה דשאר המועדים^כ.

ולכן מנהג כל ישראל שדוקא בהשמחה דשמע"צ ושמח"ת שמחים בזה כל ישראל בשוה בלי כל חילוק.

דבהשמחה דסוכות, מכיון שהיא שייכת למצות היום, הרי השמחה מוגבלת לפי אופן וערך המצות. ומכיון שישנם חילוקים בקיום המצוות דד' מינים וסוכה (כגון מה שאנשים מחויבים בזה משא"כ נשים וכו'), הרי מובן שעד"ז ישנם חילוקים בהשמחה השייכת למצות אלו.

וגם שמחת ביה"ש, שעלי' אמרו „מי שלא ראה שמחת ביה"ש לא ראה שמחה מימיו"^כז, הנה מאחר שהיא שייכת לחגה"ס ולניסוך המים שבו^כח, ישנם בזה כמה חילוקים; דרק167„חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים", אבל כל העם האנשים והנשים באים לראות ולשמוע^כט.

משא"כ בשמע"צ ושמח"ת, השמחה היא למע' ממדידה והגבלה, ולכן גם אין הגבלות בנוגע לאלו השמחים בשמחה זו, וכלשון הפיוט; אגיל ואשמח בשמח"ת כו' אברהם שמח בשמח"ת יצחק כו' שלמה שמח בשמח"ת. ומנהג ישראל שכל ישראל, אנשים ונשים וטף שמחים בשמחת תורה^ל.

ה. והנה ידוע דבכדי שתהי' התאחדות והתכללות דכל ישראל, הוא ע"י ביטול כאו"א ממציאותו, וזה מתבטא גם בהביטול והעדר ההתחלקות שבכ"א, בהשמחה דשמח"ת —

דכשם שהוא בנוגע לכלל ישראל, שאף שישנם חילוקי מדרי' בישראל, מבחי' ראש עד בחי' רגל — מראשיכם שבטיכם עד שואב מימיך — מ"מ מתבטלים הם ממציאותם הפרטית וכולם שמחים בשוה בשמע"צ ושמח"ת; כן הוא בכל אחד מישראל בפרט, שבשמח"ת צריך להיות אצלו בחי' ראש ורגל שלו בהשוואה^לא.

היינו, שגם הראש, שענינו בכללות הוא הבנה והשגה, הנה בשמע"צ ושמח"ת יש בו בחי' ביטול וקב"ע דבחי' רגל^לב. וזה מתבטא בענין הריקודים בשמע"צ ושמח"ת כמנהג ישראל, שהריקוד הוא ברגלים ובאופן^לג שעל ידם „רוקד" כל הגוף וגם הראש.

ו. ועפ"ז יובן דב' נקודות הנ"ל בשמיני עצרת, בחי' מלוכה — „ויהי בישורון מלך", והתכללות כולם יחד — „בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" שתלוים זב"ז, כנ"ל, לא רק ישנן בשמע"צ ושמח"ת, אלא שהן גם באות לידי גילוי בהשמחה והריקודים דשמח"ת.

וביתר ביאור: שלילת ההתחלקות בעם ישראל בשייכות לעבודת תמליכוני עליכם היא (נוסף על המבואר לעיל מצד שלימות ביטול העם המכתירים את המלך) גם מצד בחי' ודרגת המלך;

לאחרי שכבר נעשה מלך וגוזר גזירות, הרי כשם שגזירותיו שונות הן, ובמדרי' חלוקות, כמו"כ שונים הם וחלוקים המקיימים את הגזירות (קטן או גדול, עבד או שר וכו'). אבל בבחי' „תמליכוני" (שהיא לפני ולמע'168מבחי' זו שיגזור עליהם גזירות) — זה שייך להמלך עצמו, והמלך אחד הוא;

וכשם שבדרגת המלך שפועלים בו ההכתרה אין שום התחלקות, כן באלו הפועלים את ההכתרה „תמליכוני עליכם" הם למע' מהתחלקות — „לאחדים כאחד".

ועד"ז הוא בעילוי השמחה דשמע"צ ושמח"ת על כל ימי הסוכות;

בז' ימי הסוכות, להיות שהשמחה אז שייכת וקשורה למצות, גזירות המלך — ישנה בזה התחלקות; אבל בהשמחה דשמע"צ ושמח"ת שאינה שייכת למצות, אלא שהיא בחי' תמליכוני עליכם דר"ה שבא לידי גילוי בשמע"צ ושמח"ת^לב בקו השמחה^לד — בזה אין התחלקות — „יחד שבטי ישראל".

ז. אמנם ע"פ הנ"ל, שהשמחה דשמח"ת היא למע' ממדידה והגבלה אשר לכן אין הגבלה באלו השמחים בה — למה נקראת בשם „שמחת תורה", שמורה כי השמחה קשורה ומוגבלת לפי התורה, ולהתורה לכאו' יש מדידה, דמזה גופא שנאמר^לח „ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", משמע שהיא בגדר מדידה אלא שמידתה היא ארוכה מארץ וכו'*3)?

וע"פ תורת הבעש"ט87) אשר שמו של כל דבר אשר יקראו לו בלה"ק זהו קיומו של הדבר, צ"ל אשר השמחה הבלתי מוגבלת דשמח"ת נרמזת היא בהשם „שמחת תורה".

והביאור בזה; ב"שמחת תורה" יש שני פירושים; א) ישראל שמחים בתורה^לח ב) התורה עצמה שמחה^כ, והיינו שישראל משמחין את התורה^מ. ומכיון שב' הפירושים הובאו בתורה, תורת אמת, מובן שב' הענינים ישנם בשמח"ת, ושייכים ותלויים זב"ז. שזהו מהפירושים ב"זמן שמחתינו" ל' רבים, שמחת ישראל בהתורה ושמחת התורה עצמה שע"י ישראל.

ומאחר ששמח"ת שייכת לכאו"א מישראל, כי כל ישראל, גם אנשים פשוטים, נשים וטף שמחים בה, צריך שיהי' הטעם מובן גם לאיש פשוט.

והנה בפשטות, הטעם הוא כפירוש הב'; בכדי לשמוח בתורה שענינה ללמוד אותה ולהבינה ולהשיגה — צריך תחלה ללומדה ולהבינה כו' ואז לשמוח בה ולפי ערך הבנתו והשגתו, אבל בשמח"ת שבעת ההקפות אין לומדים בתורה ואדרבה רק מקיפים בתורה וכפי שהיא כרוכה ומכוסה במפה, לכאו' אין מקום כ"כ לשמוח בתורה. ושמח"ת פירושה — שהתורה שמחה, וגילוי השמחה וגודל השמחה169(הקפות^מא, ריקודים) — בכ"ז זקוקה תורה שישראל יקיפו אתה וירקדו אתה שעי"ז מגלים השמחה ומגדילים שמחת התורה^מב.

ח. והענין הוא; תורה מצ"ע שייכת היא למדידה והגבלה, כנ"ל, ולכן מצ"ע גם השמחה והריקודים שייכים למדידה והגבלה. אבל ע"י ישראל, ששרשם (מחשבתן) של ישראל קדמה (לכל דבר גם) לתורה^מג, הנה ע"י שנתגלה בישראל שרשם (שלמע' מהתורה) שהוא בל"ג — ע"י שמחה שפורץ גדר — עי"ז ממשיכים השמחה בל"ג גם בהתורה^מד.

[וע"ד דאי' בספר הבהיר^מה שדוד הי' מחבר תורה שלמע' בקוב"ה, היינו שהמשיך בהתורה בחי' א"ס שלמע' מהתורה. ומצינו אופן שמחתו — ש„דוד הי' מפזז ומכרכר בכל עוז לפני הוי'"^מו — בלי מדידה והגבלה — כטענת מיכל בת שאול].

ט. אמנם: לפי"ז צריך להבין: מכיון ששרש נשמות ישראל הוא למע' מהתורה, אשר לכן ישראל בכוחם לשמח את התורה (כפי' הב') — איך באה שמחה למעלה ממדידה והגבלה בישראל ע"י התורה (כפי' הא')?

והביאור; אף ששרש נשמות ישראל הוא למעלה משרש התורה, מכל מקום כמו שנמשכו למטה ישנו הפרש גדול בין תורה לנשמות ; התורה גם כפי שהיא למטה — „אורייתא וקוב"ה כולא חד"^מז, שהיא נמשכת מן העצמות בבחי' יחוד עם העצמות; אבל נש"י נתהוו באופן להיות מציאות בפ"ע, וכמשל הבן שהוא ממהות האב ומ"מ הוא נעשה מציאות בפ"ע, נבדל מהאב^מח.

ולכן הדרך שנש"י בהיותן למטה מתקשראן בקוב"ה הוא ע"י שמתקשרין עם אורייתא^מט, תורה היא הממוצע שעל ידה מתחברין ישראל בקוב"ה60). אמנם לאח"ז מתגלה בישראל שרשן למעלה שהוא למע' מהתורה61), וממשיכים בחי' זו בתורה.

ועפי"ז תתבאר השייכות של ב' הפירושים בשמח"ת וקישורם זב"ז: מתחלה שמחים ישראל בהתורה, ועי"ז מתקשרין באורייתא, וע"י אורייתא מתקשרין בקוב"ה, ונתגלה בהם שרשן170וישראל משפיעים בחי' זו בתורה, ועי"ז משמחין אותה82).

וזהו גם מה שאומרים פסוקי תורה קודם הקפות ש"מביאים טעמים על השמחה דשמע"צ ושמח"ת" (שהוא כמו פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות) 83) — קודם הקפות, שאז הוא עיקר השמחה והריקודים דשמח"ת, מביאים טעמים על שמחה זו מפסוקי תורה, היינו שע"י פסוקי תורה אלו בגדלות הוי' וגדלות ישראל נתגלה ונרגש אצלו השמחה בל"ג כנ"ל, עד שהולך ומקיף ומרקד עם הס"ת.

י. ומזה מובן שהשם „שמחת תורה", בפירושו שהשמחה שייכת לתורה, אי"ז סתירה להנ"ל, שהשמחה למע' ממדידה והגבלה ושייכת לכאו"א מישראל בלי התחלקות, אלא אדרבה: מכיון ששמחה זו באה ע"י שמחתם והתקשרותם לתורה, שעי"ז נתגלה בישראל שרשם — מצ"ז דוקא נעשה שמחה בל"ג, וגם „יחד שבטי ישראל", שכולם שמחים בשוה, כי מצד שורש נפשם כולן מתאימות ואב א' לכולנה, וכל ישראל הם אחים ממש64).