Haazinu

א. איתא בגמרא^א „מנין לברכת התורה לפני' מה"ת^ב שנאמר^ג כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו"^ד.

והנה מזה שיש לימוד מיוחד בנוגע לברכת התו' (אף שלכאו' נכללת היא^*4 בזה שמברכין על כל המצות^ה) משמע^ו דברכת התורה זו שונה מברכת המצות. וי"ל דהחילוק הוא — דברכת המצות היא הודאה להקב"ה על אשר מקדש אותנו במצותיו, ואילו ברכת התורה היא ברכה על עצם לימוד התורה (מלבד60) קיום המצוה שבזה), כדמשמע גם בשינוי הל' דברה"ת — מברכת המצות.

וכן משמע מלשון אדמו"ר הזקן בשולחנו^ז: „ולכן יראה כל אדם שתהי' כלי חמדתו של הקב"ה שהי'^ח משת־149עשע בה בכל יום חשובה בעיניו לברך עלי' בשמחה יותר מעל כל הנאות שבעולם"80). דמזה משמע שהברכה היא וב'. וכ"ה גם בטור וב"ח — „שהי'". וזה של"כ „שהוא" — אולי מפני דלישני' דקרא נקט: ואהי' (אצלו גו' שעשועים). וראה לקו"ת במדבר (יח, ג) ואהי' כתיב לשון הווה והיינו שצריך להמשיך גילוי והתהוות בחי' השעשועים.

והביאור י"ל דבאלפיים שנה שקדמה תורה לעולם ע"ז נאמר ואהי' שעשועים יום יום (ראה מדרש תהלים צ, ד. ב"ר פ"ח, ב. תנחומא וישב ד וש"נ. זח"ב קסא, א) ואח"כ „נסעה וירדה בסתר המדריגות כו' עד שנתלבשה כו'" (תניא פ"ד) — אופן הלימוך בעוה"ז. וראה לקו"ת תזריע (כג, ב ואילך) אופן הלימוד בג"ע וכו'.

*^ח בהמ"מ לשו"ע שם נסמן בהתחלת דבריו („לפי שלא כו'") לר"ן נדרים שם. אבל סיום הל' „יותר מעל כל הנאות שבעולם" אינו בר"ן שם, כ"א עד"ז הוא בלבוש כאן (ר"ס מ"ז),

אלא שבלבוש כ' „(להראות שהתורה חשובה בעיניו) ונהנה ממנו כמו שמברך על כל הנאותיו". ואילו אדה"ז כ' „לברך עלי' בשמחה יותר מעל כל הנאות שבעולם".

וי"ל כי לפי' הלבוש הרי"ז ממש ברכת הנהנין, והיינו שנהנה כפשוטו מזה שלומד ויודע ומבין (וכמו"ש בהגה"ה שם ס"ו). אבל לדעת אדה"ז הוא לא גדר הנאה, הנאת הבנת הלימוד, אלא „שמחה" (שלכן צ"ל הברכה בשמחה כו') מעצם נתינת התורה לישראל וקבלתה. (ולכן מדייק וכותב (לא „כמו ועוד יותר מעל כל הנאותיו", אלא משמיט „כמו" שבלבוש וכותב) „יותר מעל כל הנאות שבעולם", ענין שהוא יותר מכל מיני הנאות). וי"ל ההוכחה ע"ז מהא שלכו"ע (ברכות יא, ב) מברכין ברה"ת על מקרא (רמב"ם הל' תפלה פ"ז ה"י. טושו"ע שם ס"ב וכן פסק אדה"ז בס"ב) אף שבתושב"כ גם ע"ה מברך ברה"ת „אף שאינו מבין" (ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב הי"ביג. וש"נ).

והא דעל תושבע"פ באם אינו מבין על עצם ענין התורה שנתן לנו הקב"ה. ע"ד ברכת הנהנין^ט.

והנה כתב אדה"ז^י „נשים מברכות ברכה"ת שהרי חייבות ללמוד מצות שלהן לידע האיך לעשותן והאיך ליזהר מכל ל"ת שהן מוזהרות בהן כאנשים וכו'".

וע"פ הנ"ל, דברכה"ת היא לא מפני חיוב המצוה של ת"ת (כברכת המצות),150אלא על עצם הענין דת"ת, המחייב שיברכו לפני' כו', הרי לכאו' גם לולא שנשים „חייבות ללמוד מצות שלהן כו'" צריכות הן לברך ברכה"ת לפני'^יא, כי גם עליהן צ"ל חל המובא בגמרא^יב.

ב. ויובן בהקדים הקושיא, שלכאו' לא הי' צ"ל זמן קבוע לברכה"ת, אלא בכל עת שבא אדם ללמוד תורה הי' חייב לברך [או לאידך גיסא; ע"פ הנ"ל דברכה"ת היא על עצם הענין שנתן לנו את תורתו כו', די שיברך אדם ברכת התורה פעם א' לכל ימי חייו, או עכ"פ — אחת בשנה^יג ?].

אמנם להלכה נפסק ד(בכלל) מברך אדם ברכת התורה רק פעם אחת לפני הלימוד בתחילת היום, וזה עולה לו ללימודו כל היום, ואפילו הפסיק באמצע.

וכתב אדה"ז^יד (לדיעה א'): „אם הוא אדם שרגיל ללמוד ואף כשיוצא להתעסק בפרנסתו ממהר לעשות צרכיי . . כדי לחזור ללמוד עסק זה אינו חשוב הפסק . . כיון שבשעה שהוא מתעסק בו דעתו על לימודו. וה"ה למרחץ . . שבעודו במרחץ ובה"כ אינו מסיח דעתו מללמוד אח"כ כו' וכן אם ישן . . שינת עראי אינה חשובה הפסק אבל ישן שינת קבע . . חשובה הפסק". [ואח"כ כותב דיעה ב' „וי"א שברכה"ת היא כברכת השחר שלא תקנו אותו^טו אלא פ"א ביום . . וכן נהגו"].

151וצלה"ב: בנוגע לתפלין פסק אדמו"ר הזקן^טז „מי שחלץ את תפיליו . . והי' בדעתו . . אם בשעת חליצת התפלין הי' דעתו לחזור ולהניחם מיד וחוזר ומניחן מיד אי"צ לחזור ולברך . . אבל אם עשה צרכיו בינתיים כיון שבעת ההיא לא הי' יכול להניח תפלין א"כ אינו מועיל כלום מה שהי' בדעתו כו' (ו)צריך לחזור ולברך . . כאילו לא הי' בדעתו כלל".

ולכאורה מאי שנא מברכה"ת שפסק כאן דמרחץ ובה"כ לא הוי הפסק והיסח הדעת^יז [ומה שלדיעה הב' גם אם הפסיק בשינת קבע אי"צ לחזור ולברך, הרי"ז (לא מפני דלא הוי הפסק, אלא) משום דלא איכפת לנו ההפסק, מאחר ש"ברכה"ת היא כברכת השחר כו'"].

ואין לחלק דתפלין שאני לפי שבתפלין אסור שיהיו מונחים עליו בבה"כ כו' — שהרי גם ת"ת דינו כן, וכפסק אדה"ז^יח „כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאומרה . . בבהכ"ס או בבית המרחץ ואפי' . . להרהר בלבו אסור אפי' בד"ת כו'"^יט.

ג. והנה מצינו דין מיוחד בתפלין דאסורין בהיסח הדעת, דכתב אדה"ז^כ: „אסור להסיח דעתו מהתפלין . . ק": מציץ^כא . . ואינו נק' היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק או קלות ראש כו'^כד אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק כו' ואין דעתו על התפלין ממש אי"ז נק' היסח הדעת" (ורק „מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל"^כג).

ולכאו' אינו מובן; יסוד האיסור הוא, כנ"ל, „ק"ו מציץ מה ציץ כו' אמרה תורה והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין כו' עאכו"כ" — ולמה לא ייקרא היסח הדעת רק „כשעומד בשחוק או קלות ראש", אבל „כשעוסק כו' ואין דעתו על התפלין ממש אי"ז נק' היסח הדעת"^כד?

והנה בדוחק הי' אפשר לתרץ שלדיעה זו^כה דין היסח הדעת בתפלין אינו שלא יסיח דעתו כפשוטו, אלא גדרו — היסח לקצה ההפכי דשימת דעת, כגון שחוק וקלות ראש שהם152בזיון להתפלין שעליו, והוי כוונה ודעת הפכית מענין התפלין, ולא רק היסח הדעת.

אבל אא"פ לפרש כן דעת אדה"ז, כי (נוסף על הקושיא דק"ו מציץ) הרי כותב „אסור להסיח דעתו מהתפלין כ"ז שהן עליו אפי' רגע א'" (שאינו בטור ושו"ע^כו), שמזה משמע^כז שענין היסח הדעת כאן הוא כפשוטו, שתהא דעתו ממש על התפלין ולא יסיח דעתו מהן^כח, ולא רק לשלול כוונה וענין הפכי^כט.

ד. והביאור בכ"ז;

במצות תפלין יש ב' ענינים: א) הנחת התפלין, ב) כוונת המצוה ל"שעבד כו' הנשמה שהיא במוח כו' לבו"^ל, שגם זה הוא חלק בקיום המצוה^לא.

והנה גם אם אין דעתו על התפלין, אי"ז בגדר היסח הדעת והפסק בהנחת תפלין^לב, שהרי בזה עצמו שמונחים עליו מקיים מצוה כל הזמן. וגם בנוגע לברכה, לא נפסקה שייכותו להברכה שבירך בעת ההנחה^לג.

אולם כשחולץ את התפלין, הרי בזה נפסקה שייכותו אל התפלין, ולכן צריך לחזור ולברך כשחוזר ומניחן, אא"כ דעתו עליהן — לחזור ולהניחן.

נוסף לזה; אף אם הי' בדעתו להניחן אלא ש"עשה צרכיו בינתיים, כיון שבעת ההיא לא הי' יכול להניח תפלין, אינו מועיל מה שהי' בדעתו לחזור ולהניחן כו'" — כי מאחר שצ"ל בהמשך להברכה — היינו להנחתו הקודמת, צ"ל הדעת לחזור ולהניחן באופן שתוכל להביא לידי הנחה בפועל, שאז לא נק' הפסק (משא"כ אם יש רגע שאינו יכול להניח כו' לא תועיל דעתו מאחר שאינו ראוי להנחה).

153והנה מכיון שא' מחלקי המצוה היא הכוונה „לשעבד הלב והמוח כו'", מובן שגם זה צ"ל כל עת קיום המצוה *^כב. אמנם, מכיון שבעת ההנחה היתה לו כוונה זו דשעבוד הלב והמוח, ומצד כוונה זו הרי הוא „עומד ביראה כו'", הנה גם במצב ד"סתם" הבא לאחריו, אף „שעוסק כו' ואין דעתו על התפלין ממש", נמשכה הכוונה שהיתה בעת ההנחה על כל משך הזמן שלאחריו, ולא הוי היסח הדעת ממנה, וע"ד לשמה „שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד כו' וכמו בגט וס"ת שצריכים לשמה לעכב ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ס"ת או לשמו ולשמה כו'"^לד.

וכש"כ וק"ו בתפלין ש(היסח) הדעת הוא בקשר עם שעבוד בכלל וסתמי דהמוח והלב.

חמור מכולם ציץ — דאף דשווה לתפלין ד(היסח) הדעת קשור באזכרות שבהם, הרי ענינו ופעולתו לכפר ולרצות על הדם ועל החלב שקרבו וכו' *^לד — קרבן מסוים בזמן מסוים.

אבל „כשעומד בשחוק או קלות ראש נק' היסח הדעת" בתפלין^לח — כי הוי היפך ושלילת הכוונה הנ"ל ומבטל פעולת שעבוד הלב וכו' שהי' לו בעת הנחתן, ואז נפסקה שייכותו למצות תפלין והוי היסח הדעת *^לח.

ה. והנה אדה"ז מביא ב' דיעות לענין הפסק בין ברכה"ת להתחלת הלימוד^ל; „י"א שא"צ ללמוד מיד אחרי' אלא אע"פ שמפסיק בין ברכה ללימודו דינו כאילו הפסיק באמצע לימודו כו' ואינו דומה לברכת המצות כו' אבל ת"ת שחייב לעסוק בה תמיד כשמפסיק בין ברכה ללימוד לא חשיב הפסק מאחר שבאותו זמן שמפסיק מחוייב הוא ללמוד. ויש חולקים ע"ז ונכון לחוש לדבריהם כו'".

וי"ל (לא לאפושי במחלוקת) דהדיעה הב' לא פליגא על עצם הסברא דמצד שת"ת „חייב לעסוק בה תמיד" יש להאדם שייכות לתורה גם בשעה שאינו עוסק בה^לז (ופליגא רק אם נאמר סברא זו גבי ההפסק בין ברכתה לתחילת הלימוד).

ולכן לכו"ע אין צריך דעת בפועל במשך היום שלא ייקרא הפסק והיסח הדעת, כי עצם החיוב לעסוק תמיד בת"ת מקשר האדם להמצוה^לח. ולכן גם כשנכנס למרחץ וביהכ"ס שאסור154לו לעסוק בת"ת, בכ"ז מאחר שמחוייב הוא בת"ת^לט ורק „ארי' הוא דרביע עלי'"^מ, מספיקה הדעת שילמוד אח"כ — שלא ייקרא הפסק.

משא"כ שינת קבע (או מי שאין דרכו ללמוד), שזהו היסח הדעת גמור^מא, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך (לדיעה הא').

ו. עפ"ז מובן מה שכותב אדה"ז דנשים מברכות ברכה"ת „שהרי חייבות ללמוד מצות שלהן כו' והאיך ליזהר מכל ל"ת כו'": לולא ביאור זה, הנה אף שהי' מקום לומר שנשים מברכות ברכה"ת כהקדמה ללימודן (מצד הילפותא ד"שם ה' אקרא כו'" או ע"ד ברה"נ, כמבואר לעיל ס"א), בכ"ז הי' צ"ל הדין שתברכינה בכל פעם ופעם שמתחילות ללמוד, וה"ז חידוש, ולא אישתמיט תנא בשום מקום לאמרו^מב.

ולכן מבאר אדה"ז „שהרי חייבות ללמוד כו'", וכוונתו; כשם שאנשים מברכים פ"א ליום, כי מצד החיוב התמידי דת"ת מספיקה ברכה אחת ליום (אם אין היסח הדעת גמור) ; עד"ז בנשים, מאחר ש"חייבות ללמוד מצות שלהן כו' והאיך ליזהר מכל ל"ת כו'", ש(מהן) חיובן כל היום, במילא יש גם חיוב הלימוד עליהן כל היום. ולכן גם נשים סגי להן בברכה פ"א ליום כלאנשים.

ז. אך לכאורה, לפי הדיעה (ש"כן נהגו") דמברכים ברכה"ת פ"א ביום לפי ש"ברכה"ת היא כברכות השחר שלא תקנו אותו אלא פ"א ביום" — הדרא קושיא לדוכתה, דלא הוצרך אדה"ז להוסיף טעם ברכה"ת בנשים משום „שחייבות ללמוד כו'" (וגם הנשים מברכות פ"א ביום כי „ברכה"ת היא כברה"ש כו'").

אבל זה אינו, דהנה בענין תיקון ברה"ש כתב אדה"ז^מג: „ברכות השחר תקנום חכמים על סדר העולם והנהגתו מה שהבריות נהנין בכל יום שיברכו להקב"ה על זה בפעם הראשונה שנהנין הנאה זו בכל יום ויום".

ומבואר בזה דברכות השחר נתקנו על מה שהבריות נהנין בכל יום ובתמידות, שתיכף בפעם הראשונה, בתחילת היום, יברכו על הנאתן [כגון ברכת „זוקף כפופים", שהוא ענין תמידי שישנו כל היום, ומברכים ע"ז בפעם הראשונה בתחילת היום]. אבל הנאות וענינים שאינם תמידיים, אף אם יבואו במשך היום בדרך ארעי פעם א' או יותר — וכן בת"ת דנשים (אם לא ש"חייבות ללמוד מצות כו'"),155לא שייך לתקן ע"ז ברכה בברכות ל השחר.

י

ולכן צריך אדה"ז לבאר שנשים „חייבות ללמוד^מד מצות כו' והאיך ליזהר מכל ל"ת כו'", שמצד זה יש עליהן חיוב תמידי דת"ת, ושפיר שייכות הן לברכה"ת כאחת מברכות השחר.