Eikev-20 Av

א. בטעם הסמיכות של שבירת הלוחות למיתת אהרן בפרשתנו, אמרו רז"ל^א, כי „קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כשבירת הלוחות".

והנה כשתורת אמת משווה ב' ענינים, ה"ז השוואה אמתית וכוללת. ז. א. שהשוואת „מיתתן של צדיקים" ל„שבירת הלוחות" הוא לא רק בזה ששניהם קשים לפני הקב"ה, ולא רק בזה שגודל הקושי הוא שוה בשניהם, כי אם שהם דומים זה לזה גם בתוכנם (ואדרבה זהו הסיבה, והדמיון בגודל הקושי שבהם — ה"ז המסובב).

וכיון שהם דומים זל"ז בתוכנם, הרי מובן שגם פרטי הענינים שמצינו בשבירת הלוחות צ"ל דוגמתם במיתת צדיקים.

וצריך להבין: מה הוא הצד השווה דשבירת הלוחות ומיתתן של צדיקים בכללות ענינם, ובמה הדמיון דהפרטים?

ב. והנה אף ששבירת הלוחות היא צרה^ב ו"קשה לפני הקב"ה", מצינו שיש בה גם ענין למעליותא. הוכחה לדבר. כשהיו י' צאים ישראל למלחמה, הי' יוצא עמהם הארון שבו מונחים שברי לוחות^ג. דלכאורה תמוה: הרי שברי הלוחות מזכירים חטאם של ישראל; ולא חטא סתם אלא חטא העגל שעליו נאמר^ד „וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" — ש"אין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל84) — ואיך יתכן, שבעת שבנ"י יוצאים למלחמה, שאז זקוקים ביותר ללימוד זכות ולהתעוררות רחמים ע"י31מצות ומע"ט — וע"ד מש"נכי תצא מחנה על אויבך גו' והי' מחניך קדוש גו' — דוקא אז יקחו עמהם השברי לוחות, דבר המזכיר חטא העגל וכו'?

ומזה מוכח *), שדוקא בשברי הלוחות יש ענין של לימוד זכות על בנ"י היוצאים למלחמה; ולא עוד, אלא שהיא זכות גדולה ביותר, שהרי יוצאי מלחמה היו כולם צדיקים *^*, שאין בידם אלא מצות ומע"ט (ו"מי שהי' ירא מעבירות שבידו" נצטווה^ז „ילך וישוב לביתו ולא ימס גו'") — וכל זה לא הי' מספיק ואמרו שצ"ל שברי לוחות יוצאים עמהם למלחמה.

וע"פ הנ"ל מובן שעד"ז הוא גם במיתת צדיקים: גם בה יש מעלה גדולה ויתירה, דוגמת המעלה שבשבירת הלוחות.

[ויש לומר, שבהביטוי „קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כשבירת הלוחות" נרמז גם העילוי שבשני ענינים אלו. כי „קשה לפני הקב"ה" מצינו בענין שהוא תכלית הטוב, וכמרז"ל^ט: „קשה . . . כקריעת ים סוף" — אשר קריעת ים סוף הי' אחד הניסים היותר גדולים ונעלים].

וצריך להבין: מהי המעלה במיתתן של צדיקים ובשבירתן של הלוחות — דלכאורה הם ענינים שכל כולם הוא ה־פך המעלה?

ג. והנה גבי לוחות הראשונים נאמר^י: „והלוחות מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא, חרות על הלוחות", היינו, שהיו בהם שתי מעלות: א) מעלת הלוחות מצד עצמם^יא — „מעשה אלקים המה". ב) מעלתם מצד „מכתב אלקים" החרות עליהם.

32ואף שבהלוחות מצד עצמם היתה מעלה נפלאה הנ"ל, בכל זאת אמרו חז"ל^יב; „נסתכל (משה) בהן וראה שפרח כתב מעליהן, אמר האיך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש, אלא אאחוז ואשברם".

ד. והביאור בזה בהקדם דוגמא לדבר;

גולמי חומר הכי יקר אינם חשובים עד כדי לקבל טומאה — כ"א צ"ל נעשית כלי והכלי צ"ל גמורה בכל השלמות שעלה ברצון^יד. לאחרי גמר מלאכת הכלי ונטמאה ואח"כ נחסר בשלמות^יח הכלי, אף שכמובן מהנ"ל ה"ז ירידה גדולה ממעלתה, בכ"ז בטומאתה עומדת. ושבירתה (מתפקידה העיקרי — דמשקה במוציא משקה210) וכו') זוהי תקנתה (ביטול הטומאה)^יז.

והנה הלוחות היו לוחות אבן (שאפילו כלי גמור אינו מקבל טומאה^יח) ועוד ועיקר אפילו בשר היורד מן השמים טהור הוא^יט ועאכו"כ לוחות שמעשה אלקים המה — אבל הוא ע"ד שאמרו שבגדי קודש מדרס לחטאת^כ. והמדובר בנדו"ד הוא בירידה במעלה.

והנה נתינת הלוחות הייתה אל משה^כא וע"מ להניחם בארון, למסרם לציבור. ולכן קודם ש"אשברם" הי' צ"ל „אאחוז" — שיהיו שלו לגמרי^כב.

ה. והנה דוגמת שתי המעלות דקדושה שהיו בלוחות הראשונים — א) ה"מעשה אלקים" של הלוחות עצמם, ב) ה"מכתב אלקים" שהי' חרות עליהם — יש דוגמתן גם באיש הישראלי^כ, שהוא מורכב מגוף ונשמה; גופו של איש הישראלי הוא בדוגמת הלוחות עצמם שהיו „מעשה אלקים", וכמוהם גם גוף הישראלי יש בו קדושה נפלאה^כא; והנשמה שניתנה בו היא דוגמת ה"מכתב אלקים" שהי' חרות על הלוחות. ובנשמה עצמה — כמה בחי' הן זו לפנים מזו, ובכללות נשמה ונשמה לנשמתא^כח — ע"ד הנ"ל^כט ב"מכתב אלקים".

וכמו שהלוחות, עם היות שלכאורה הם ענין לעצמם גם מבלעדי המכתב אלקים שהי' חרות עליהם, שהרי מציאותם של הלוחות היתה קיימת קודם שנחרת בהם עשה"ד — ובכ"ז הנה לאחרי שנחרתו בהם עשה"ד נתעלו בעילוי עצמי עד שכל מציאותם הוא ה"מכתב אלקים", ובאופן שכאשר „פּרח" הכתב הרי הם דבר „שאין בו ממש" ובאו לשבירת והפסד מציאותם, כנ"ל;

כן הוא גם בנוגע לגוף הישראלי, דאף ש"אין התהוות שרש הגוף ועצמותו מנשמתו אלא מטיפות אביו ואמו"^ל; ועוד, התהוותו של הגוף קדמה להזמן שניתנה בו נשמתו — מ"מ, לאחרי שהנשמה נתלבשה בהגוף, שלימות התלבשות זו היא — שאין הנשמה דבר נוסף על עצמותו, אלא שהנשמה נעשית מהותו דהגוף. וכנאמר^לא „שחיי הצדיק אינם חיים בשריים כ"א חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה".

34וזהו הדמיון שבין „מיתתן של צדיקים" לשבירת הלוחות — כי שניהם נשתנו מכפי שהיו בתחילה וה"רוחניות" (הנשמה, ה"מכתב אלקים") נעשה כל מציאותם.

ו. ע"פ כל הנ"ל יובן גם גודל העילוי שב"שברי לוחות", ושייכותו למלחמה — וכנ"ל (ס"ב) שכשהיו יוצאים למלחמה הי' יוצא עמהם הארון שבו היו מונחים שברי לוחות:;

תוכנה של מלחמת בנ"י הוא; אף שהיו דור דעה במדבר — לעבור את הירדן^לב ולכבוש נחלת גוים^לג ארץ כנען, לעשותה ארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, וכל כמה שלא נכבשה כל הארץ כולה — ה"ז מלחמת מצוה^לד לכבוש נחלת גוים ולעשותה דירה לו ית'.

וההתעוררות (והכח) לזה באים מהשברי לוחות: כמו שהלוחות, שגם מצד עצמם היתה בהם המעלה ד„מעשה אלקים", עלו למעלה גדולה יותר, המעלה ד"מכתב אלקים", ועד כדי כך — שכאשר „פרחה" מהם מעלה זו, לא הי' בהם „ממש",

ה"ז מעורר את היוצאים למלחמה, שלא דיים כלל בהמעלות וכו' שישנן בהם ע"ע שהם צדיקים וכו' כנ"ל כ"א מלחמת מצוה וחובה היא לאזור את כל הכחות לכבוש, ובל' הרמב"ם^לח „כל ארץ ישראל האמורה בתורה" — שזהו כולל זה שציווה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו ב"נ כו' שיקבל אותן כו' מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה כו' — כל העולם נעשה דירה לו ית'.

זוהי ההוראה לכאו"א בעבודתו; אין לו לאדם להסתפק במה שעשה בעבודת ה' עד עתה. ואפילו אם כבר הגיע למדריגת צדיק, מצוה וחובה היא לעלות למדריגה נעלית יותר.

ז. והנה הוראה זו שייכת גם לפשטות הענין ד"מיתתן של צדיקים":

ארז"ל^ל „צדיקים^לז אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנא'^ח ילכו מחיל אל חיל וגו'". היינו, שעומדים בעלי' תמידית בעבודתם לקונם.

ואף שבכל ימות השנה „אין להם מנוחה", הרי ביום היאָרצייט, יש אַז עלי' יתרה. והטעם י"ל:

מבואר בכ"מ^ל דבכדי לעלות למדריגה עליונה יותר, שהיא באי"ע למדריגתו הקודמת, ה"ז ע"י הקדמת ביטול ממדריגתו הקודמת. ובלשון אדה"ז^מ „שבע יפול צדיק . . ובין35מדריגה למדריגה טרם שיגיע למדריגה עליונה ממנה הוא בבחי' נפילה ממדריגה הראשונה"; ועד"ז ב"מיתתן של צדיקים"^מא, שה"מיתה" — ביטול מציאותם הקודמת, היא ההקדמה וההכנה לעלייתם מעוה"ז לג"ע — עלי' שלא בערך^מב.

ולכן בכל שנה ושנה ביום היאָרצייט, כאשר מתעורר הענין כמו שהי' בפעם הראשונה, יש עלי' נוספת יתה) — עלי' שלא בערך עליות הקודמות.

ומזה שאחז"ל ש"צדיקים אין להם מנוחה" (גם) בעוה"ב (ג"ע^מד), דלכאורה ה"ז הלכתא לג"ע — מוכח שגם זה שיש עליות לצדיקים בג"ע, נוגע בעבודה עתה; והיינו, כי ע"י עליית הצדיק „מחיל אל חיל", הרי זה סיוע ונתינת כח לכל השייכים אליו, לומדים תורתו וכו', בעבודתם הם לעלות „מחיל אל חיל"^מח;

ובפרט ביום היאָרצייט, שאז ההליכה והעלי' ביתר שאת ויתר עז.

ח. עפ"ז מובן שמעלה יתרה ונפלאה בנוגע להסתלקות הקשורה בגלות (כאאמו"ר — בעל ההילולא — שנסתלק בגלות). והביאור:

מבואר בס' החנוך^מ אשר צער גלות „שקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים".

וענין נוסף בצער גלות שאין בצער מיתה, שצער גלות הוא צער „מיתה" שנמשך זמן רב. ולכן קיום התומ"צ בגלות למרות הצער הקשור בזה, ה"ז מעלה יתירה ונפלאה [ע"ד משארז"ל^מז „אילמלי נגדוהו לחנני' מישאל ועזרי' וכו'" — אף שמסרו עצמם למיתה בכבשן האש^מח].

ומזה מובן גם בנוגע להעלי' שלאחרי זה, דכיון ש"לפום צערא אגרא"^מ, הרי העלי' שלאחרי „צערא" וירידה כזו, היא דרגת עלי' גדולה בהעלי' ד"מיתתן של צדיקים".

ועד"ז גם בנוגע לסיוע ונתינת כח (כנ"ל ס"ז) לכל השייכים אליו וע"ד מרז"ל80) דבתר רישא גופא אזיל אף שהם נמצאים במקומות שונים [ובפרט ע"י לימוד תורתו, שאז הרי זה „יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות"61)].

ועד"ז בכללות העבודה: ע"י עבודת העלי' „מחיל אל חיל" בזמן הגלות — דנשמה בגוף ודגלות זה בתוך גלות שע"י חטא עה"ד (שדנו בגירושין 82)) ולאח"ז — בתוך גלות ד"גלינו36מארצנו"68) ובגלות זה עצמו בגלות משכונה84) לשכונה ובגלות זה עצמו — בפרט בעבודת ימות החול88)

ה"ז הכנה להעבודה והדרגא דלמעו לה מעליות^לט — עבודת יום השבת

(ומנוחה), שנה השביעית שבת להוי',

אלף השביעי „יום שכולו שבת ומנוחה