Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
143הא ז י נו
שכת תשוכה
א.עה"פ „האזינו השמים גו' ותשמע הארץ" אי' בספרי: „לפי שהי' משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהי' רחוק מן הארץ לפיכך אמר ותשמע הארץ".
והנה מובן, דכמו שבכל עניני התורה (מלשון הוראהא) ישנה הוראה לכל או"א מישראל, כן גם בדבר זה, „שהי' משה קרוב לשמים" — הוראה בזה לכאו"א בעבודתוב, והיינו כי כיון שב"כלג נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה כי הוא משבעה רועים כו' כללות כולם" לכן כאו"א יכול להגיע עכ"פ „לאפס קצהו ושמץ מנהו"ד מדרגות משה שהתורה הודיעה אודותם לנו, ובנדו"ד — להיות „קרוב לשמים". וכיון שיכול להגיע — מובן שמחוייב להשתדל בזה שהרי עבודת האדם צ"ל „כמאן דבעי למעבד"ח.
וצלה"ב: איך הוא ביכולת כאו"א להגיע להיות „קרוב לשמים"? ולא עוד אלא שמחוייב להגיע לזה ?1
גם צלה"ב ; דובר כמ"פ08), אשר תוכנה של כל סדרה שקוראים בתורה, שייך הוא להזמן שקוראים אותה. שמזה מובן בנדו"ד, כי הוראה האמורה — שעל האדם להיות „קרוב לשמים" — שייכת במיוחד להזמן שקוראים פ' האזינו — שבכו"כ שנים (כבשנה זו) קוראים אותה בעשי"ת (שבת תשובה)א. וצ"ל, מהי השייכות דהוראה זו — להזמן דעשי"ת בכלל, ושבת תשובה בפרט?
ב. ויובן בהקדים שהשבת שבין ר"ה ליוהכ"פ נקרא בשם „שבת תשובה" ועפ"י הידועח דהשם של כל דבר מורה על תוכנו וחיותו של הדבר, מובן שתוכנו של שבת זה הו"ע התשובה.
ואף שבפשטות נקרא כן להיותו א' מעשרת ימי תשובה; אמנם, מכיון שכל עניני התורה הם בדיוק, הנה מזה שקבעו שמו של היום — „שבת תשובה", מובן כי שייכותו לענין ה־144תשובה היא לא רק בזה שהוא יום א' מעשרת ימי תשובה, אלא גם מצד ענין השבת שבו: להיותו השבת של העשי"ת, יש בו מעלה מיוחדת בענין התשובה, יתירה על שאר הימים מעשי"ת.
וגם להדיעהט שהשם הוא „שבת שובה" (ולא „שבת תשובה") — שלכאורה נקרא כן ע"ש ההפטרה המתחלת „שובה ישראל"י,
הרי מזה גופא שקבעו ההפטרה „שובה ישראל" — שתוכנה ענין התשובה — לשבת זה, מובן ששבת זה שייך במיוחד לענין התשובה.
וכדמוכח גם מהמובא בפוסקיםיא ד"נוהגין שאין נער אומר ההפטרה שובה ישראל" — אף שכל ימות השנה אומר גם קטן ההפטרה.
כי קביעות ההפטרה ד"שובה ישראל" בשבת זה אינה מצד שייכות ההפטרה להפרשה שקוראים בתורה (כברוב ההפטורות), אלא מצד התוכן של הזמן שהוא ענין התשובהיב.
ומכיון שכן, הרי מובן שאין מקום לקטן — שפטור מכל המצותכב וממילא אין שייך אצלו (שלימות) ענין התשובהיד — שיאמר ההפטרה ד„שובה ישראל"יח.
ועפ"ז י"ל, שהשבת נקרא „שבת145שובה" לא רק ע"ש תחלת ההפטרה, אלא (גם, ובעיקר) מצד תוכנו של השבת, שהו"ע התשובה (שבסיבתה קוראין הפטרה זו).
ונמצא, דגם לדיעה זו הרי השם „שבת שובה" מורה על שייכותו המיוחדת של שבת זה לענין התשובה.
וצ"ל; מהי השייכות המיוחדת בין שבת זה (מצד ענין השבת שבו) לענין התשובה?
ג. והביאור בכ"ז;
ידוע פירוש אדמוה"זי על מאמר רז"ליז (בהחילוק שבין התשובה דכל השנה להתשובה דעשי"ת) „הא (בעשי"ת) ביחיד הא (כל השנה) בציבור" — שהתשובה דעשי"ת היא מצד בחי' „יחיד" שבאדם — יחידה שבנפש, והתשובה דכל השנה היא מצד בחי' „ציבור" שבאדם — עשרה כחות הפנימיים.
וב' בחי' אלו בתשובה [א) מצד עשרה כחות הנפש, ב) מצד יחידה שבנפש] מתאימות לב' המדריגות שבתשובה; א) תשובה תתאה — שענינה לתקן עוונותיו של האדם, ב) תשובה עילאה — שענינהיח בכללות „והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"יט, דביקות הנשמה בשרשה ומקורהכ.
והביאור בזה;
כללות העבודה דתומ"צ היא התקשרות האדם לאלקות מצד כחות הפנימיים שלוכא. וכשעובר ר"ל על א'* ממצות התורה, נעשה עי"ז חסרון ופגם בהתקשרות הכחות שלו להקב"ה. ומכיון שמצד הכחות פנימיים שלו נעשה נפרד מאלקות, לכן בכדי לחזור ולקשרם לאלקות, צריך לעורר עצם נפשו שלמעלה מהכחות פנימיים; כי החטאים אינם פועלים חלישות בהתקשרות עצם נפשו לאלקותכב, ולכן ביכולתו לחזור ולקשר גם את הכחות שלו להקב"הכג.
146אמנם, מכיון שענינה של תשובה זו הוא למלאות הפגם והחסרון של הכחות פנימיים, הרי בהכרח לומר שהיא ממדריגה בנפש שיש לה שייכות להכחות, והחסרון בהם — על ידי עוונות — „תופס מקום אצלה"; ז. א. דתשובה זו, אף שגם היא באה מצד עצם נפשו שלמעלה מהכחות פנימיים, אבל היא ממדרי' בנפש שכבר נמשכה להיות בחי' שרש ומקור אל הכחות, ולא עצם הנפש ממשכד.
אבל בחי' יחידה — עצם הנפש שלמעלה מלהיות שרש ומקור אל הכחות — היא למעלה לגמרי מענין החטאיםכח. והתשובה מצד בחי' זו אינה על חטאים ועוונות, אלא ענינה העלי' מחיל אל חיל בדביקות הנשמה בשרשה ומקורה.
וזוהי מעלתה של התשובה דעשי"ת על התשובה של כל השנה — העבודה דתשובה עילאה, מצד בחי' יחידה שבנפש.
ד. והנה, דוגמת ב' בחי' אלו בתשובה, הם בכללות ב' אופני העבודה דימות החול ודיום השבת:
בימות החול הרי עיקר עבודת האדם היא עבודת הבירורים, ע"י הל"ט מלאכות ועובדין דחול, שענינם לברר עניני רשות ולהעלותם לקדושהכ.
ודוגמתה בעבודת התשובה היא בחי' תשו"ת — העבודה עם הכחות פנימיים שלו, שהיו נפרדים מאלקות, לחזור ולקשרם לקדושה.
אבל ביום השבת המלאכה אסורה. כי מצד עליית העולמות ביום השבת, הרי האדם הוא למעלה מעניני העולם (ועבודת הבירורים); ועבודתו אז היא העלי' מדרגא לדרגא בקדושה גופאכ.
ובדרגות התשובה, עבודת יום השבת היא תשו"עכא — דביקות ועליית הנשמה לשרשה ומקורה.
ובזה יש לבאר העילוי בעבודת התשובה של שבת תשובה על עבודת התשובה דשאר הימים מעשי"ת:
כמדובר כמ"פ, הנה הז' ימים שבין ר"ה ויוהכ"פ הם כנגד ז' ימי השבוע של כל השנה, דבכל יום מז' ימים אלו בו התשובה והתיקון על אותו היום בשבוע של כל שבועות השנה (דהיינו, ביום א' התשובה והתיקון על כל יום א' דכל השנה, ביום ב' על כל יום ב' דכל השנה וכו')כח.
ועפ"ז מובן, דאף שבכללות הרי כל עשי"ת ענינם תשו"ע, כנ"ל, בכ"ז, מאחר שימי החול דעשי"ת ענינם התיקון על העבודה דימות החול של כל השנה, אין זו אמיתית ושלימות העבודה דתשו"ע.
147משא"כ ביום השבת דז' ימים אלו, שבו התשובה והתיקון על העבודה דיום השבת של כל השנה, הרי עבודת יום זה היא השלימות בהעבודה דתשו"ע.
ה. עפ"י כהנ"ל יש לבאר השייכות של דרשת הספרי — משה הי' „קרוב לשמים" (כנ"ל ס"א) — לשבת תשובה;
ב' הבחינות — „ארץ" ו"שמים" בנפש האדם, הם בכלל — הכחות פנימיים ועצם הנשמה; הכחות פנימיים, שבאים בהתלבשות באברי הגוף, הם בחי' „ארץ" שבאדם; ועצם הנשמה, בחי' יחידה, שבבחי' מקיף על הגוף, היא בחי' „שמים" שבאדםכ.
ולכן ב' הבחינות שבתשובה [א) תשו"ת — מצד הכחות פנימיים, ב) תשו"ע — מצד בחי' יחידה] מתאימות לב' הבחינות „ארץ" (תשו"ת) ו"שמים" (תשו"ע)כ.
ועפ"י המבואר לעיל (ס"ג) אשר התשובה דעשי"ת בכלל ושבת תשובה בפרט היא העבודה דתשו"ע, הנה מובן כי בימים אלו על האדם להיות „קרוב לשמים" — העבודה דתשו"עכא.
ובזה יובן איך שביכולת כל אדם להגיע למדריגה זו ד"קרוב לשמים".
והביאור: זה שעבודת עשי"ת היא תשו"ע, אינו בא מצד האדם העובד, אלא מצד הכח שנותנים מלמעלה. וכדרשת חז"ליז עה"פלב „דרשו הוי' בהמצאו גו' בהיותו קרוב" — „אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ", דבימים אלו הרי הקב"ה „קרוב" — „קירוב המאור אל הניצוץ"לג, שזה פועל על ה"ניצוץ" שיימשך (זאָל זיך ציען) למקורו — המאור.
ולכן אף שבכל ימות השנה צ"ל העבודה בסדר והדרגה — מקודם תשו"ת, ורק אח"כ להגיע לתשו"ע, הרי בעשי"ת יש נתינת כח מלמעלה לכאו"א שיוכל להגיע להיות „קרוב לשמים" — תשו"ע.
ומעלה מיוחדת בקביעות אשר שבת תשובה בא תיכף אחרי ר"ה, ושבוע הימים בין ר"ה ליוהכ"פ מתחיל ביום השבת — דכיון דשבת „מיני' מתברכין כולא יומין"לד, ה"ז נתינת כח מיוחד שגם העבודה דכל שאר העשי"ת תהי' במדריגת תשו"ע דיום השבת.
(משיחות שבת תשובה
תשכ"ב, תשכ"ז)
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site