וכאן אנו מגיעים להמשך, להבין ביתר עומק את הקשר ההדדי בין המשפיע והמקבל.
* * *
אצל יהודים מתבטא בענין זה של משפיע ומקבל קשר עמוק יותר — שייכות הדדית שלגביה שניהם יחד, המשפיע והמקבל, נעשים דבר אחד שלם, מציאות אחת.
כיוון שכאמור קשור הענין של שנת-העיבור קשר הדוק עם חג הפסח, אנו מוצאים את הנקודה האמורה — ההתאחדות של חלקים שונים שמהם נוצר דבר אחד — בעניני חג הפסח, ובמיוחד בענין קרבן הפסח (שגם עליו נצטוו בראש-חודש ניסןרכא במצרים כמו על מצוות עיבור שנים וקידוש חדשיםרכב).
קרבן הפסח שונה מכל הקרבנותרכג האחרים, הן מן הסוג של קרבן-צבור והן מן הסוג של קרבן-יחידרכד, בפרטים שונים הקשורים אך ורק בקרבן הפסח.
אחד הפרטים האמורים הוא, שקרבן הפסח הוא צריך להיות קרב "ראשו על כרעיו ועל קרבורכה". השוני והמרחק בין הראש לבין הכרעים וכו' מובן מאליו, ועם זאת נדרש שכל החלקים יקרבו יחד ובאופן זההרכו.
כן נדרש שקרבן הפסח ייקבע רק ל"מנויים"רכז — אנשים שנמנו מראש, יחידים שהתאחדו ליחידה אחת כדי להביא ולאכולרכח את קרבן הפסח כולם יחד בחבורה אחתרכט דוקארל ובמחיצה אחת. ההשתתפות של כל אחד מהם היתה שונה אך כולם אכלו על השובערלא.