219

באה שנת העיבור ומלמדת, מזכירה ודורשת, שלא כך הדבר: ה"שמש" וה"ירח" אינם שני עולמות נפרדים, אלא משום העובדה ששניהם נוצרו על-ידי בורא-עולם אחד ושניהם מהווים חלקים של עולם אחד וזהה — יש ביניהם שייכות גדולה וקשר של אחד לרעהו, והקשר הוא תמידי ופנימי, כפי שרואים גם בטבע שהשמש אינה חדלה לזרוח^רו, שכן כאשר במקום מסויים שורר לילה שורר במקום אחר היום באותה שעה.

יתר על כן: דווקא על-ידי חיבור ה"שמש" וה"ירח", המשפיע והמקבל, מתבצעת הכוונה האלוקית.

במיוחד כשמדובר בשני יהודים, ששניהם חלק מ"גוי אחד בארץ^רז", ורק מצד גופותיהם הם חלוקים ושונים, אבל מצד נשמתם, חלק אלוקה ממעל ממש^רט, הם דבר אחד ממש^רח.

שנת העיבור מדגישה גם, שהמשפיע והמקבל (הן בנושא של השפעה גשמית, כגון עשיית טובה ליהודי בעניני פרנסה וכדומה, וכל-שכן ברוחניות) הם זוג קרובים ביותר, שהשגחה האלוקית מזמנת באופן מיוחד את שניהם ביחד במקום אחד ובזמן אחד, כדי שהמשפיע יתן למקבל, אך יחד עם זה "יקבל" ממנו דווקא, והמקבל יקבל מן המשפיע, אבל יחד עם זה יתן לו, ולו דווקא, ואף, אדרבה, יתן למשפיע יותר ממה שהלה נותן לו, בהתאם למאמר הידוע של תורתנו^רי שיותר ממה שבעל-הבית עושה עם העני — עושה העני עם בעל-הבית.

* * *

ויהי רצון שבתוך ההכנות לחג הפסח, יתבוננו כל אחד ואחת בנקודה האמורה, במיוחד בקשר למלים שמתכוננים להשמיע ולהדגיש בתחלת "סדר" הפסח: "כל דכפין ייתי וכו' כל דצריך ייתי וכו'".

ונזכה שיהא זה "זמן חירותנו" במלוא המשמעות, הגאולה האמיתית והשלימה^ריא על ידי משיח צדקנו.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org