ההצלה יכולה לגרום לסכנה להמציל באופן שהיא מטלת בספק אפשריות ההצלה — אז מסתבר לומר (בלימוד ע"ד הפשט) שאין לחייבו להשתדל בהצלת חבירוכא.
וזהו דיוק לשון רש"י "ואתה יכול להצילו" — דאע"פ שהזהירה תורה "לא תעמוד על דם רעך", הנה במה דברים אמורים שהאדם חייב להעמיד את עצמו בחשש סכנה (ו"לא תעמוד גו'") — כשברור הדבר שביכולת האדם להציל את חבירו, "אתה יכול להצילו"כב, וחשש הסכנה לא יפגע בוודאות ההצלה; אבל באם ספק בדבר, אין לאדם לסכן את עצמו בשביל ספק הצלת חבירו.
ועפ"ז מובן שצריך רש"י להביא דוגמא מיוחדת למצב סכנה שעליו ציוותה תורה "לא תעמוד על דם רעך" — לתאר מציאות מוחשית כזו, שיש בה שני הקצוות: חשש סכנה להמציל (שלכן צריך הכתוב לחדש "לא תעמוד על דם רעך"), ולאידך, אין הסכנה בסתירה לההצלה, וההצלה היא ודאית "אתה יכול להצילו".
ודוגמא כזו ה"ה בצירוף שנישלשה עניני סכנה הנ"ל כדלקמן.
ד. ביאור הדבר:
כבר קבע רש"י כלל גדול בפירושו (כמ"פכג) "דבר הכתוב בהווה", ומובן שבהתאם לזה גם רש"י בפירושו מביא דוגמאות מן ההווה ורגיל. וכן הוא הדבר בעניננו, שהדוגמא שהביא רש"י היא מצב "הווה" ורגיל (ובפרט בימי רש"י) שחשש הסכנה להמציל הוא באופן שאינו מטיל ספק בפעולת ההצלה.
כלומר:
ע"ד הרגיל — סכנת לסטים או חי' רעה שייכת באדם הנמצא בדרךכד יחידי, בלי שיירה כו'. וא"כ, אדם הפוגע (בהלכו בדרך) בחבירו כשחי' רעה או לסטים באים על חבירו, הרי ע"ד הרגיל אינו במצב של "אתה יכול להצילו" (בודאי), ואדרבא הרי הוא נמצא באותה סכנה ממש כמו חבירו, ואין כאן יכולת והצלה ודאיתכה.
ולכן מביא רש"י דוגמא ד"טובע בנהר", שזהו מצב הווה ורגיל בכללכו, וכן בהפרט של "אתה יכול להצילו" — שכשאדם טובע בנהר ה"ז מפני שבאה "