מפורשיד (כנ"ל) שדוקא "ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול ורוחץ ואינו משלים תעניתו לפי שיום טוב שלו הוא", משא"כ כשהברית מילה היא בת"ב עצמו חייב הוא להשליםטו — הרי מובן מזה, שלהלכה קיי"ל דת"ב שנדחה ליום א' אינו חמור כת"ב שלא נדחה היינו שהוא בגדר דחי' ואינו מעיקר התקנה (דאל"כ מדוע מקילים בו לענין בעל ברית)טז.
וע"כ צ"ל שגם לדעת רבנן, התענית ביום א', כשחל ת"ב בשבת, ה"ז בגדר דחי', ולכן אינו חמור כתענית שביום ת"ב עצמו — ופלוגתת רבי ורבנן היא בגדרה של "דחי'" זו עצמה, שיש לפרשה בכמה אופנים, כדלקמן.
ד. מבואר באחרוניםיז, שבתענית יש ב' ענינים (ואופנים): חלות שם תענית על היום, וחלות דיני וחיובי התענית על האדםיח.
ולפי זה י"ל, דפלוגתת רבי ורבנן אינה בחומרת התענית דיום ראשון (שנדחית משבת), אלא בגדרו של יום השבת שהתענית שבו נדחית — אם הדחי' בשבת היא רק בקיום דיני התענית, אבל נשאר בה ענין יום תענית — וזוהי דעת רבנן; או שנדחה בשבת גם ענין יום התענית — והיא דעת רבי, דרבי ס"ל שלגמרי נדחה חלות יום התענית ובכה"ג אין חלות יום תענית (אלא כיון שהתענית רק נדחה, נשארו איזה דיני ת"ב, כמו דברים שבצנעה*18 וכיו"ב).
אבל דבר זה צריך ביאור, דאיך אפשר לומר שיש ענין תענית ביום דשבת, הרי שבת אסור בתענית, ואדרבה יש חיוב לענגו באכו"ש וכו'יט, ולכמה דיעותכ איסור התענית בו הוא מדאורייתא (וכתב אדה"זכא, דאיסור התענית נפק"ל מדכתיבכב "אכלוהו היום כי שבת היום לה'", מכלל דבשבת אסור להתענות).