התענית ענינו הוא (בלשון הכתובכג) "יום רצון לה'". ואף שזה נאמר (בעיקר) בתענית שהוא לתשובה וכפרהכד, משא"כ ד' הצומות, ובפרט ת"ב, ה"ה בגדר אבילותכה על הצרות שאירעו בזמנים אלו — הרי כתב הרמב"םכו שגם צומות אלו הם "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהי' זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהי' כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמרכז והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'", דמזה מוכח שיש בתעניות אלו שני העניניםכח.
והיינו שהיותו "יום רצון" מתגלה על ידי הצום והנהגות התענית שביום זה, וכדאיתא בגמראכט "שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני"ל.
[ובזה יש לבאר מש"נ בזכרי'לא והובא ברמב"םלב להלכה, שלעתיד (לא רק שיבטלו כל הצומות, אלא עוד זאת, ש)ייהפכו (הצומות) לימים טובים וימי ששון ושמחה.
דלפי פשוטו צ"ע: ביטול הצומות לעת"ל מובן, דכיון שהצומות הם לזכר הצרות שאירעו לאבותינו, לכן, בהבטל זכרון הצרות (על ידי הגאולה) בטלים בדרך ממילא הצומות — אבל מדוע יהפכו ימים אלה לששון ולשמחהלג? דלכאורה, לשמחה מה זו עושה?
אבל ע"פ הנ"ל מובן, כי עיקר התענית אינו העינוי שבו, כ"א זה שהוא "יום רצון לה'"לד, אלא שבזמן הגלות, כשעדיין לא בטלו חטאינו (שגרמו ל"גלינו מארצנו"), הרי הדרך להרגיש ולנצל מעלת היום היא על ידי עינוי הגוף, שזה מעורר את האדם לתשובה וכו'; משא"כ לעתיד לבא, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"לה, אין מקום לעינוי (הגוף), אלא להוספה בעבודת ה' ועבודה זו ה"ה מתוך שמחה וטוב לבב, ולכן יהיו ימי רצון אלה ימי שמחה, שיהפכו לימים טובים]לו.