א. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים"א, ובפרש"י — על התיבות "את הקשואים"ב — מביא (מספריג) "אמר רבי שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק, משל למלך כו' כדאיתא בספרי".
והנה ברמב"ן פירש טענת בנ"י "זכרנו גו' אשר נאכל במצרים גו'", שזהו "כזוכר הנשכחות, כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה, וטעם. . חנם כפי פשוטו כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים כו' והיו נותנין להם מן הדגיםד כו' והקשואים והאבטחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד כי היא כגן הירקה וכאשר היו חופרין להם בגנות היו אוכלין מן הירקות". ולפי פירושו היתה כאן טענה אחת בלבד, שבמדבר חסרו אותם המאכלים שאכלו במצרים "חנם" (ועד"ז פירשו רוב פשטני המקראו);
אבל רש"י חילק את הכתוב לשנים, דעל התיבות "אשר נאכל במצרים חנם" פירש (ע"פ הספריז) "חנם מן המצות"ח, ועל "את הקשואים" מפרש (כנ"ל) שהמן לא הי' משתנה בטעמו לחמשתט המינים הללו (קשואים, אבטחים, חציר, בצלים, שומים) — והיינו שהיו כאן שתי טענות נגד ה"מן": א) שהמן תלוי בעשיית מצותי, משא"כ הדגה שאכלו במצרים היתה "חנם מן המצות"יא, ב) במצרים היו להם גם חמשת המינים דקשואים כו', ואילו במדבר חסרים מינים אלה, לפי ש"המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו".
ויש לומר, שהכרחו של רש"י לחלק את הכתוב לשנים, מרמז בהתיבות שהעתיק מהכתוב — "את הקשואים", דלפירוש הרמב"ן שכל הכתוב הוא המשך