אחד הול"ליב "ואת הקשואים"; ומזה שאומר "את", מוכח שמכאן מתחיל ענין (טענה) חדשיג.
ב. אבל צ"ע בעצם פירושו:
דהנה ז"ל מאמר ר"ש בספרי: "ר' שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו, משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והי' יושב ומפקדו ואומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע כו' ובכל כך הי' הבן ההוא מתרעם על אביו לומר שלא מפני שאוהבני אלא שאי אפשר לו [שאין רצונו] שאוכל".
הרי יש כאן שינוי גדול בין לשון הספרי ולשון רש"י — שבספרי לא הובא אלא המשל, ואילו רש"י מוסיף ביאור ופירושיד (בדברי ר"ש) "מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק".
וצ"ע מנ"ל לרש"י לפרש שכוונת ר"ש היא, שמאכלים אלו קשים רק למניקות, ולא כפשטות משמעות המשל שהם מאכלים רעים סתם — לכלטו?
וביותר תמוה: בגמ'טז מפורש "למה נקרא שמן קשואין מפני שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות", הרי מפורש שקשואים הם מאכל רע לכל אדם (ולכל גופו), ועד שזה נרמז בשמםיז; וא"כ ודאי שדברי ר"ש יכולים להתפרש כפשוטם, שמינים הללו הם "מאכלים רעים" בכלל [והרמב"ם בהל' דעותיח מנה "החציר והבצלים והשומים" (ג' מינים האחרונים כאן) בין "מאכלים רעים. . (ש)אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים"] — ומנ"ל לרש"י להגביל דברים הסתמיים של ר"ש, ולומר שכוונתו שהם קשים רק למניקות?!
[מקורו של ענין זה "אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק" — הוא בספרי (כמובא גם בפרש"י לש"סיט), אלא שהוא בספרי להלן — על הפסוקכ "והי' טעמו כטעם לשד השמן", שא' הפירושים בספרי הואכא "מה הדד הזה ["לשד" לשון שדים] שהוא מין אחד ומשתנה למינים הרבה, כך הי' המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהם רוצים, משל אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק" (וכמבואר במפרשיםכב, ש