אזלי, ד"תניאט חל (י"ד אדר) להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בע"ש כו' רבי אומר אומר אני הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום הכניסה. . זמנם שבת היא והואיל דנדחו ידחו", שרבי סבירא לי' שהתקנה דמקרא מגילה היתה שבכל שנה יקראו פרזות בי"ד ומוקפין בט"ו, אלא שמפני גזירה דרבה דחו תקנה זוי, ורבנן ס"ל שמפני גזירה דרבה היתה מלכתחילה התקנה דמקרא מגילה שכשיחול י"ד בשבת יקדימו את זמנה].
וע"ד השקו"ט באחרונים כעין זה בנוגע להלכה בפועליא, אם חיוב התענית בצום הנדחה משבת ליום א' הוא בתורת תשלומין או שכן היתה התקנה מעיקרא, שכשחל בשבת נקבע זמן התענית ליום ראשון. וכתבו כמה נפק"מ לדינא, ולדוגמא: א) קטן שנתגדל ביו"ד באב, דאם זהו יום התענית (בשנה זו), אזי יש חיוב על הקטן להתענות כיון שגדל בו ביום. אבל אם התענית ביום א' הוי רק תשלומין להתענית דט' באב (שחל בשבת), הרי כיון שביום התענית עדיין אינו בר חיובא, שוב אינו חייב בתשלומין. ב) מתי חל הדין (וחומרא) דשבוע שחל בו תשעה באב*11, דאת"ל דחיוב התענית דיום א' (הנדחה) הוא מעיקר התקנה, א"כ השבוע שלפני השבת אינו שבוע שחל בו ת"ביב, משא"כ אם יום א' הוי בגדר השלמה, הרי השבוע שלפנ"ז הוא השבוע שחל בו ת"ב*12, כיון דדין ת"ב לא בטל ע"י יום השבת ומחוייב בתשלומין. ג) לענין אבילות בדברים שבצנעה, אם נוהגין בת"ב שחל בשבת: הדיעות שאין נוהגין דברים שבצנעה ס"ל שלגמרי עקרוהו ואוקמינהו אעשירייג, משא"כ הדיעות שנוהגין דברים שבצנעה בשבת.
אבל דוחק קצת לפרש כן פלוגתת רבי ורבנן בדחיית תענית ת"ב, דכיון שלא קיי"ל כרבי (כי לא הודו לו חכמים), נמצא שלהלכה אין זה דחי', אלא דבשנה זו תענית ת"ב זמנו הוא ביום א' (מעיקר הדין והתקנה); אבל בשו"ע