דכתיב כו' או מנה"מ דאמר קרא כו'"כז, כמו הלבנה המקבלת אור מהשמש [וגם ה"דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור"כח וכיו"ב, הרי גם הם יסודם בכתובכט "ושמרתם את משמרתי — עשו משמרת למשמרתי" — "לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש"ל, היינו קיום הוראת משה בתושב"כ לעשות סייג לתורהלא].
ולפי זה יש לבאר הא שבתחילה נבראו "שני המאורות הגדולים" ואח"כ נתמעטה הלבנה: זה שתושבע"פ היא "מקבל" מתושב"כ, הוא רק מצד בני ישראל, מקבלי התורה, שההלכות והציוויים שבתושבע"פ ניתנו להם ללמוד מתושב"כ ע"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וכיו"ב [ומה גם "הגזירות והתקנות והמנהגות"לב שעשאום חכמים סייג לתורה כו', שבודאי תלויים בבנ"י, מקבלי התורהלג];
משא"כ מצד הקב"ה, נותן התורה, אין תושבע"פ בגדר "מקבל" מתושב"כ, ושתיהן הן בגדר "מאורות הגדולים", ד"כולם ניתנו מרועה אחד"לד, ובלשון הרמב"םלה "כל המצות כו' בפירושן ניתנו" (מלמעלה), "הי'לו אומר לו המצוה [תושב"כלז] ואח"כ אומר לו השם פירושה וענינה"לח.
ה. בעומק יותר:
זה שתושב"כ ותושבע"פ נקראות בשם "שמש" ו"לבנה" הוא לא רק מצד יחסם זל"ז (שתושבע"פ מקבלת מתושב"כ), אלא (גם) מפני שבתושב"כ מודגש גדר נותן התורה (שמש, משפיע), ובתושבע"פ מודגש גדר מקבלי התורה (לבנה, מקבל).
וכהחילוק בפשטות בין תושב"כ ותושבע"פ, שתושב"כ ה"ה כפי שנמסרה מסיני, בדיוק באותיותי' לא חסר ולא יתיר — שבזה מודגש שהיא תורת ה' (ואין בה תפיסת ידי אדם); משא"כ תושבע"פ גדרה הוא — הבנת האדם (דכשאינו מבין מה שלומד אינו נחשב לימוד כלללט),