ה'תתכט

ה'תתכט

ב"ה, א' יו"ד כסלו, תרפ"ח

ריגא

ידיד בן ידיד אהוב ודבוק בקירות לבי מאז ומקדם וו"ח אי"א מוהר"ר ש' זלמן¹ שי'

שלום וברכה!

בבואי מנסיעתי לבערלין² – אשר שהיתי שמה כששה ימים לרגלי עבודתי לטובת החזקת התורה והיהדות במדינתינו יע"א, יעזרנו האלקים וירחמנו האל הטוב – מצאתי את מכתבו מכ"ח לחדש העבר, המלא רגש אהבה ואחוה התקשרות פנימי, ומזכיר הנהו את רגעי הזכות אשר זכה לעמוד בהיכל קדש הקדשים בר"ה תר"פ,

היא השנה שבה נטלו המאורות³, וביום ב' בניסן הורד המשכן, וחשכו עינינו בצרות רבות ותלאות בגו"ר.

והיא השנה אשר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, נוקבה בשם פר"ת (כן הוא ברשומיו על הכתבים אשר כתב בחורף ההוא).

דבר מוחלט מושכל ומובן לכל מאמין בה' אלקינו ובעבדיו הק' כי אבות הן הן המרכבה⁴, היינו כי כל אות, תנועה, הגה, ורמז אף קל, מלאים מאור ומפיקים זיו ונוגה אור, ללמדם בעיון הגמור, ולהתלמד מהם ארחות חיים בחיי עולם זה, למען לזכות באחרית הימים, לעמוד בהיכל קדש, מתיבתא עילאה.

גמירנא⁵ עלמא עילאה כגוונא דעלמא תתאה, וכגוונא דבהאי עלמא, הנה מי שהוא קרוב קרוב יותר, הנה כגוונא דא כל חד לדרגי' במתיבתא עילאה, ואשרי עין יראה המחזה האלקית לזמן התחי' כאשר יקומו שוכני עפר, אבות העולם ופרנסי הדורות, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, צדיקים, חסידים, תמימים, וישרים.

במכתבו זה מזכיר הנהו את הימים הטובים, בחיי אור כי טוב, בעת עבודתו בהמוסד⁶ הק' "תומכי תמימים" יצ"ו, אשר ת"ל בט"ו אלול העבר בא למדריגת כח – שלשים שנה – ויתן האלקים אשר בכל תלמידי המוסד הק' הלזה (לכל סניפיו) יקויים בהם האמור, גבורי כח עושי דברו⁷, שיקיימו רצונו ית' הנאמר ע"י עבדיו הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר לאורם נסע ונלכה לעד.

שונא מוחלט הנני למליצות, פזמונות, אנחות, סיפורים, ואמתלאות, כי בכל אלה אין בהם לא מהצורך, ולא מהתועלת, ובכן לא אאריך בדברים, לספר מכל העבר עלינו, כי אם אדבר באשר יש בו תועלת רב.

דברי מכתבו זה בדברים היוצאים מן הלב, לב דואג על התהו ובהו הפרטי והכללי, הנני ליעצו בדבר המתאים למהותו העצמי וצור מחצבתו, כי בא מועד אשר יעזוב ההבל אשר אין ממש לא בעלמא דא ולא בעלמא דאתי, ויחליט בעצמו, הן לטובת עצמו ומהותו, והן לטובת שרשו ומקורו, לעשות נח"ר, להחביב לכל האדם בעולמו, ויקריב עצמו אל העבודה הציבורית הכללית, כר נרחב לפניו, לשמרו ולעבדו, בזה ימצא מרגוע לנפשו, ימצא נוחם על דאגותיו הפנימיים, ובה ימצא רפואת תעלה גם לאשר לא יוכל להגידו במו פיו.

עצתי זו וחוות דעתי זאת, מעידה על טוהר אהבתי כי הנני חפץ טובתו האמיתית, ואם בקולי ישמע טוב יהי' לו באמת, והוי' יתן לו כל טוב מנפש ועד בשר.

והנני ידי"ע הדו"ש ומברכו.

(השייכות דתיבת תר"פ לתיבת פר"ת ית' בזמן אחר אי"ה).

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org