219

ומכיון שזה נאמר לאחרי כל המעלות הנפלאות של משה רבינו, מובן, כנ"ל, שלא זו בלבד שבשבירת הלוחות יש מעלה, אלא שמעלה זו עולה על המע­לות שנמנו לפנ"ז (כולל קבלת הלוחות — "שקיבל את התורה בלוחות בידיו").

ובזה מתורצת עוד תמי' בהענין: ידוע הכלל^יח ש"מסיימים בטוב" — וכיצד יתכן, שסיום וחותם התורה כולה ("סיו­מה (גמרה) של תורה"^יט) יהי' ע"ד שבירת הלוחות, ענין בלתי רצוי בתכלית?

ושאלה זו היא גם בנוגע ללשון רש"י עצמו, שמסיים פירושו על התורה ב­תיבת "ששברת" — דלכאורה, אפילו אם ישנו הכרח לפרש ש"לעיני כל ישראל" קאי על שבירת הלוחות, הו"ל לרש"י לסדר את דבריו באופן שסיומם לא יהי' בתיבת "ששברת"^כ, ענין בלתי רצוי, כ"א בהתיבות "יישר כחך" או "הסכימה דעת הקב"ה לדעתו" וכיו"ב^כא.

ועכצ"ל, כנ"ל, שבשבירת הלוחות עצמה יש ענין של מעלה ושבח גדול ביותר למשה, לכן מסיימת התורה ב"ל­עיני כל ישראל", "שנשאו לבו לשבור את הלוחות"^כב; ולכן גם רש"י מסיים פירושו על התורה דוקא בתיבת "שש­ברת".

ד. וי"ל ביאור כל זה ע"פ מה שכתב רש"י לפנ"ז במקומו, בביאור הטעם ד­שבירת הלוחות:

על הפסוק^כג "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו'" מפרש רש"י^כד "פסל לך — משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות מתוך קלקול השפחות יצא עלי' שם רע עמד שושבינה וקרע כתובתה אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. . המלך זה הקב"ה השפחות אלו ערב רב והשושבין זה משה ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל". והיינו, שכוונת משה בשבירת הלוחות היתה כדי להגן על ישראל ולהצילם מעונש כו' (כמו קריעת הכתובה ע"י השושבין).

ואף שבמקומו ממש, על הפסוק^כה "וישלך מידיו את הלוחות וישבר גו'", מפרש רש"י^כו "אמר מה פסח שהוא אחד מן המצות אמרה תורה^כז כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם" (בתמי') — היינו ששבירת הלוחות היתה משום שאין ישראל ראויים לקבל את התורה,

הרי מזה שרש"י אינו מביא את ב' הענינים בתור שני פירושים, מובן, של­

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org