א. כתב הרמב"םא: גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדיםב. היינו, דאף שקיי"ל דהודאת בעל דין כמאה עדים דמיג, ה"ז רק לחייבו ממון, אבל לא להתחייב (ע"י הודאת עצמו) במיתה או במלקות.
וברדב"ז שם: ואפשר לתת קצת טעםד לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"הה שנאמרו הנפשות לי הנה הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו*6 דמיתה הוא אבל ממונו הוא שלו ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. . ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר.
ולכאורה יל"ע בדברי הרדב"ז, דמאי שנא נפשות שהם קניינו של הקב"ה, מזה שכל העולם כולו הוי "קנין הקב"ה" כמ"שז "לה' הארץ ומלואה" — ובלשון החינוךח "הכל ברשות אדון הכל" — כולל ממונו של אדם, ובלשון הכתובט "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'"?
ועכצ"ל, שהגם שכל העולם הוא בבעלותו של הקב"ה, מ"מ, ביחס לרשות האדם יש הבדל עיקרי בין נפשו וממונוי.
ב. וי"ל הביאור בזה:
נפשו וחייו של אדם נמסרו מהקב"ה להאדם רק בתור פקדון, ולא לבעלות שלו. וכפסק רבינו הזקן בשלחנויא ד"אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו כו'". ועפ"ז, זה שאדם מוזהר שלא להזיק את גופו אינו רק ענין של איסור, אלא זהו גם מדיני קנינים — שאין לו רשות (בעלותיב) על גופו (כי הגוף קניינו של הקב"ה שנמצא אצל האדם בתור פקדון).