מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר), שירידה זו נותנת מקום שהאדם יכניס א"ע למצב של סכנה ר"ל (בד' האופנים ד"ארבעה צריכים להודות"); אלא שגם לאדם זה שהכניס עצמו למצב זה נותן הקב"ה כח להנצל מהסכנה, על ידי ש"גומל לחייבים טובות שגמלני טוב" — ("איןכ טוב אלא תורה שהוא טוב האמיתי"כא);
ולכן אומרים בברכה זו "הגומל לחייבים", מכיון שהיא קשורה עם מצב של "חייב", סכנה רוחנית, והאדם מודה להשם שהצילו אף "שהי' חייב בדבר הסכנה", כנ"ל.
משא"כ ברכת הנס ענינה ההודאה והשבח להקב"ה על ההתגלות האלקית שבמעשה נסים (שלמעלה — מל' ארים נסיכב — מטבע העולם), ולכן לא שייך בזה אמירת "הגומל לחייבים", שהרי אין כאן מצב של "חייב", כ"א אדרבה, התגלות השם].
ד. אמנם לכאורה צ"ע בגוף הפירוש הנ"ל:
ברכת הגומל היא בנוסח שווה לכל ישראל, גם לצדיקים גמורים, ולכאורה תמוה ביותר לומר, שגם צדיק גמור "הי' חייב בדבר הסכנה ח"ו"כג?
בשלמא לפי' הב"י שהכוונה ב"חייבים" היא לענין קבלת הטוב (שהאדם מודה שאינו הגון וראוי לטובה זו) יש לומר שזה שייך גם בצדיקים, שמחמת גודל ענוותנותם חושבים שאינם ראויים לחסדי ה'כד. וע"ד שמצינו ביעקב ש"התנצלכה על יראתו מפני עשו ולא די לו בהבטחתו כו' מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו כו' ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו' שנדמה בעיניו שחטא".
אבל איך אפ"ל שגם צדיק גמור צריך לחשוב (ובאמת) שחטא עד כדי כךכו שיהי' "חייב בדבר הסכנה ח"ו"כז?