ברכת הנס (ליחידיא) "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" מוכח שההודאה והשבחיב הם (לא רק על עצם הנס, אלא) ע"ז שהוא "בעל הנס" [שלכן חייבים רק "כליג יוצאי יריכו של אותו אדם. . הם ובניהם עד סוף כל הדורות לברך. . שכולם שותפים באותו נס"].
וי"ל, שכדי ליישב שאלה זו מוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ריד שהפירוש ב"הגומל לחייבים" הוא, ש"מודה שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו" — דזה שייך רק בברכת הגומל, שהיא הודאה על הצלה, כלומר, כאשר לפנ"ז הי' מצב של סכנה ואח"כ ניצול ממנה, ולכן שייך לומר "הגומל לחייבים"טו, ש"מודה שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו" (היינו שבאשמתו נעשה המצב שדרש הצלה מלמעלה);
משא"כ ברכת הנס אינה דוקא על נס שהוא הצלה ממצב של סכנה. וע"ד "הרואה. . מעברות הירדן"טז (המקום שעברו בו ישראל בימי יהושעיז), שנס זה (בקיעת הירדן) לא הי' בגדר הצלה ממקום סכנה אלא רק להקל עליהם העברת הירדןיח. שמזה מובן, שגם כשמברכים על נס של הצלה, אין ההודאה על ביטול מצב סכנה, אלא על עצם החסד, שהקב"ה עשה לו נס.
ולכן אינו מתאים בברכת הנס ענין "הגומל לחייבים", מכיון שאין הכרח שבעל הנס הי' במצב בלתי רצוי (סכנה וכיו"ב) "שהי' חייב בדבר הסכנה ח"ו"יט (וגם אם הי' במצב כזה — אין הכוונה בברכה זו להודות על ביטול מצב זה, כנ"ל).
[ועד"ז הוא החילוק בין ברכת הגומל וברכת הנס בתוכנם הפנימי:
ברכת הגומל — שענינה הוא ההודאה על הצלה ממצב בלתי רצוי (סכנה כו') — שייכת לעבודת הנשמה בגוף, שהיא ירידה גדולה (כמבואר בארוכה בהמשך