ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר בקשר לגאולתו ממאסרו, אשר הסיבה הטבעית למאסרו ("דבר הסכנה") היתה "העבודה הגדולה" אשר עבד "בהרבצת תורה וחיזוק הדת"כח, שעבד בזה עד כדי מסירת נפש בפועל, שזהו מצב של זכות בתכלית השלימות והעילוי — ואיך יתכן לומר שהוא "הי' חייב בדבר הסכנה ח"ו"?!
ה. ויובן זה ע"פ המבואר באגרת רבינו הזקןכט (שכתבה "אחר ביאתו מפטרבורג"ל) בפירוש הכתובלא "קטונתי מכל החסדים", וז"ל:
בכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד כי חסד. . היא בחי' קרבת אלקים ממש. . וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת. . צריך להיות יותר שפל רוח. . כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס. . וזו היא ג"כ מדתו של יעקב. . היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים. . ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו' וכמארז"ללב שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא.
מהמשך הלשון מובן, דגם זה שיעקב "נדמה בעיניו שחטא" הוא תוצאה מ"ריבוי החסדים". היינו, שה"קרבת אלקים" (שע"י ריבוי החסדים) פעלה אצל יעקב לא רק הרגש של קטנות ושפלות (שיהי' קטן במאד מאד בעיניו) אלא שיהי' "נדמה בעיניו שחטא".
ויש לומר הסברת הענין:
זה שחשש יעקב "שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא" לא היתה זאת עניוות של שקר ח"ולג, שטעה יעקב בעצמו לחשוב שעבר על רצונו ית', אלא שחשש זה נתחדש ע"י שנעשה "קרוב אל ה' ביתר שאת".
כלומרלד: לפני שזכה ל"קרבת אלקים" זו, היתה עבודתו בתכלית השלימות בלי חסרון כלל; ורק לאחרי שנתעלה להיות "קרוב אל ה' ביתר שאת" אזי (חשב ש)עבודתו הקודמת כחטא תחשב (אף שלפנ"ז לא הי' שום חסרון בעבודתו)לה.