הביא, כתבו אחרוניםמג שמפני החיוב דעולת ראי' ושלמי חגיגה אינו מוזהר מלהטמא אלא בטומאה אריכתא של טומאת מת שהוא טומאת שבעה אבל בטומאת ערב כמו שרץ ונבילה ל"ל בה ואפילו אם לא הביא עדיין עולת ראי' ושלמי חגיגה אם הוא עדיין קודם יום ז' של רגל מותר להטמאות כיון שיש עדיין שהות להטהר ולהביא אותן קודם שיצא הרגל דיש להן תשלומין כל שבעה, אבל משום שלמי שמחה שחייב לאכול אותן בכל ימות הרגל ואין לך יום מימי הרגל שאינו חייב בהם א"א לטמאות א"ע בכל ימות הרגלמד.
ולפי זה נמצא: (א) שהחיוב לטהר עצמו הוא בכל שבעת ימי הרגל, גם בחוה"מ. (ב) בר"ה ויוהכ"פ שאין בהם חיוב עלי' לרגל והקרבת קרבנות לא חלה האזהרה ד"ובנבלתם לא תגעו". (ג) לאחרי שגמר להביא כל קרבנות החג (ביום ז') שוב אין עליו חיוב להיות טהור עד סוף החג (— יום הז') ממש.
אבל ע"פ פרש"י (שהחיוב לטהר עצמו ברגל שייך להחיוב ד"מקרא קודש" — לקדשו באכילה ושתי' וכסות — שקשור עם עצם קדושת היו"ט) מובן, אשר:
א) מכיון שחול המועד לא נקרא מקרא קודשמה, אין חיוב בפשוטו של מקרא לטהר עצמו בחול המועד.
ב) מכיון שגם ראש השנה ויום הכפורים נקראו מקרא קודשמו — גם בהםמז יש החיוב לטהר עצמו ברגלמח.
ג) מכיון שזה קשור עם עצם קדושת היו"ט — הרי מובן שצ"ל כל זמן הרגל. וגם בזמן שאינו אוכל ושותה — הרי מצד החיוב ד(קדשהו ב)כסות עדיין עליו להיות טהור כל היוםמט.
ז. מיינה של תורה בפרש"י:
לכאורה נראה דענין הטהרה ע"פ השיטה שהחיוב לטהר עצמו ברגל הוא