אבל מלבד זה שדוחק גדול לומר שלחכמים יש מצוה בהבאת חרוסת על השולחן (שהרי מסתימת לשונם "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אע"פ שאין חרוסת מצוה" משמע שס"ל שאין בחרוסת מצוה כללטו) — הנה עצם פירוש הנ"ל (שפלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא אם הלכה כחכמים או ראב"צ) צ"ע, דאי משום כך לא הי' הראב"ד כותב על דברי הרמב"ם "זה הבל"? דכי משום שפסק כראב"צ ה"ז "הבל"?
ולכן נ"ל, שגם הראב"ד ס"ל שהטיבול בחרוסת הוא מצוה מד"ס זכר לטיט כדברי ראב"צ (ולכן לא השיג על דברי הרמב"ם לעיל בפ"ז, כנ"ל), ואעפ"כ ס"ל להראב"ד שאין מקום לטבל מצה בחרוסת.
ג. והנה בצפע"נטז ביאר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד באופן אחר, וז"ל: עיין בהשגות ובהה"מ. והנה גבי מצה יש ב' טעמים על מצות אכילתן אחד משום זכר לעוני ואחד משום זכר לחירותיז. . ובמרור רק טעם אחד משום עבדותיח, וחרוסת ג"כ משום עבדות. והנה בזמן המקדש בודאי מטבילין המצה ג"כ בחרוסת אך בזה"ז כיון דחזינן דמצוה דזכר לעבדות בטל דמרור בזה"ז דרבנן רק במרור תיקנו משום זכר אבל במצה א"צ לתקן כיון דנשאר בו הטעם משום חירות דהוה מה"ת וא"כ לא שייך טיבול בחרוסתיט ובזה פליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל אם שייך תיקון דרבנן היכא שבלא זה שייך חיוב דאורייתא.
וכוונת הצפע"נ היא (גם) לבאר זה שהשגת הראב"ד היא רק על דין טיבול מצה בחרוסת שבהלכה ח', ולא על דין טיבול מצה בחרוסת שלפנ"ז ברמב"ם, כשמדבר (בהלכה ו) בדין אכילת מצה ומרור בזמן הבית, וז"ל "ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת כו'", והראב"ד משיג שם רק על מ"ש הרמב"ם "כורך מצה ומרור כאחת" (ש"זהו כהלל מ"מ זה הסדר לא דייק"כ) אבל לא על הטיבול בחרוסת.