בהמשך למכתב מיום עש"ק ראש-חודש ניסן שבו דובר על נקודות אחדות בקשר למשמעות של "יציאת מצרים", ושאחת ההוראות הראשונות הנלמדות היא להשתחרר מכל "עבודה זרה", מכל העבודות הזרות השונות, שהן זרות-עוינות ליהדות, הן החיצוניות (של הסביבה) והן הפנימיות — כפי שהדבר מודגש במיוחד על ידי הענין של קרבן-הפסח —
כדאי להוסיף את ההדגשה, שההתבוננות בכל הענינים האלה צריכה להיות באופן שהדבר יבוא לידי מעשה בפועל בחיי יום-יום, בהתאם ליסוד התורה: "המעשה הוא העיקרקלג" שאי אפשר לצאת ידי חובה בלימוד בלבד, ואפילו לימוד המביא להסקת פסק הדין הלכה למעשה, דבר שהוא הכרח גמור לכשעצמו כדי לדעת "את המעשה אשר יעשו" — צ"ל וחייב להיות מעשה בפועל ממש,
וכדי שמעשה המצות יהא כראוי, עליו להיעשות בשלימות בפרטי פרטים, כמוסבר בשולחן-ערוך בלשון צחה וברורה.
בהתאם לזה נתעכב כאן על פרטים מסויימים, הקשורים השנה במיוחד בקביעות-הזמן של היום הראשון של חג המצותקלד, זמן חירותנו,