176

ליופי המליצה, אלא שזוהי הגדרת ענין ה"טעמים" שבהלכה זו^כ, שה"טעמים" שאתה יכול ליתן לחוקים הם "עצות" הבאות "מרחוק", "מגדול העצה". כלומר: הטעמים דחוקים אינם "עצות" (שכל) האדם, ששכל האדם (מצד עצמו) מייעץ לאדם להתנהג כך (שהרי אינם דברים מוכרחים מצד השכל עצמו), אלא זוהי "עצה" של הקב"ה^כא, "מגדול העצה" (ה­"רחוק" מן האדם).

ולכן צ"ל זהירות, שאם "לא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה — כי לא הגיע עדיין אליו מרחוק — אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' כו'"^כב.

ולכן הורו חז"ל שהאדם צריך לומר (בחוקים) "אפשי ומה אעשה אבי שב­שמים גזר עלי" — אע"פ ש"אתה יכול ליתן לו טעם" — כי שכל האדם מצד עצמו (לולא העצה מרחוק) אינו רואה את רעת דברים הנאסרים, וקיומם של החוקים — ע"י קבלת גזירתו של מקום ("אבי שבשמים גזר עלי"), אלא ניתנה אפשריות להתבונן בהם ו"ליתן לו טעם".

ד. עפ"ז אתי שפיר ג"כ, למה כתב הרמב"ם ענין זה בנוגע לחוקים דתמורה (ולא בחוקים אחרים שקדמו לה)^כג — כי בתמורה מודגש, שהטעם שאתה יכול ליתן לו הוא רק עצה "מרחוק מגדול העצה".

וז"ל הרמב"ם (בטעם לדין תמורה): יראה לי שזה שאמר הכתוב^כד והי' הוא ותמורתו יהי' קודש, כענין שאמר^כה ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו, ירדה תורה לסוף מח­שבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר ש­חזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו, אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש. וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא.

ולכאורה, טעם זה אינו מובן כל צרכו: מכיון ש"אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין"^כו, ולא עוד, אלא ש"מכריזין^כז עליהן בפני כל הבאין ל­פדות, אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים, ואמר אחד בעשרים כו' בחמי­

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org