ואינו מובן: מדוע בחר רש"י בפירוש השניכ של התו"כ, ולא בפירוש הא' שהוא ענין כללי?
ואדרבה: דוקא לפירוש הא' מובן, לכאורה, המשך הכתוב — "כי עבדי הם גו' לא ימכרו ממכרת עבד":
בשלמא את"ל ד"לא ימכרו ממכרת עבד" הוא ענין כללי, מובן הטעם שדוקא בכתוב זה נאמר "כי עבדי הם גו'" (שפירושו "שטרי קודם") — כי זהו הטעם לכל ציוויי הפרשה (ע"ד ההנהגה כלפי העבד), שכולם נכללים בציווי זה ד"לא ימכרו ממכרת עבד";
אבל את"ל ד"לא ימכרו ממכרת עבד" הוא רק אזהרה פרטית בנוגע לאופן מכירתו — אינו מובן: מדוע נאמר הטעם ד"כי עבדי הם" בסמיכות לדין זה? ולכאורה מקומו הי' צ"ל או בתחילת כל הענין או בסופו (וכמו בפרשת מוכר עצמו לנכרי, שהפסוק "כי לי בנ"י עבדים גו'" נאמר בסוף כל הציוויים).
[ברא"םכא מפרש "כיון דשטר קנייתי שקניתים לי לעבדים קודם לשטר של אותו שנמכר לו הרי שטר של רבו בטל לגבי שטרי ואין קנייתו קני' ולפיכך יוצא מתחתיו ושב אל משפחתו כאילו לא נמכר דאל"כ מה טעם כי עבדי הם ולכן ישובו אל משפחתם". והיינו דלפירוש הרא"ם "כי עבדי הם" הוא טעם על הנאמר בפסוק שלפנ"ז "ושב אל משפחתו גו'".
אבל מזה שהטעם "כי עבדי הם" לא נאמר בפסוק שלפנ"ז, ואפילו לא בכתוב בפ"ע, אלא הוא תחילת פסוק שסיומו "לא ימכרו ממכרת עבד", משמע ש(בעיקרו) הוא טעם ע"ז ש"לא ימכרו ממכרת עבד", שפירושו לפי פרש"י הוא "בהכרזה כאן יש עבד למכור ולא יעמידנו על אבן הלקח"].
וא"כ גדלה התמי': מדוע בחר רש"י לפרש בפשש"מ דוקא כפירוש השני בתו"כ, ואשר לפ"ז תמוה מקום האזהרה "כי עבדי הם"כב, ולא כפי' הא' שם והמתאים יותר לכאורה לפשש"מ?