הזמן מתאים לסדר את החיובים לפי סדר הזמנים בשנה, ומצד חלות החיוב על הגברא הרי החיוב על הגברא הוא חיוב תמידילג, ולכן סדר ההלכות הוא בהתאם לתוכנם (כפירוש הה"מ וכיו"ב).
וזהו ההפרש בין הסדר שבתושב"כ (ובמשנה) לסדרו של הרמב"ם:
בפרשת מועדות שבתורה מודגש ענין הזמנים — שישנם זמנים ידועים שהם חלוקים ומיוחדים משאר ימות השנה, וכתוצאה ממעלתם צריך האדם לקרוא אותם מקראי קודש, ולקיים בהם החיובים והמצות השייכים להם.
שלכן ההקדמה לפרשת המועדות היא "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי", "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם" (ומדגיש קביעות זמנו של כל מועד — "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה' ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה' גו'"לד, וגו'), היינו שישנם ימים מיוחדים הנבדלים משאר הימים, "מועדי ה'", ובמילא על האדם לקיים המצות בהם, איסור מלאכה וקיום מצות אכילת מצה וכו'.
אמנם דיני המועדות כפי שהם בספר הרמב"ם, בספר של הלכות וחיובי האדם — הרי עיקרם הוא ע"ד חיובי הגברא: שביתה בשבת, שביתת עשור, שביתת יו"ט, קיום המצות — הלכות חמץ ומצה, שופר סוכה ולולב, מבלי הדגשת היחוד של הזמן (יום כפור, חג הפסח וכיו"ב) הגורם להחיובים והאזהרות של הגברא.
ויתירה מזו י"ל, שהגדרת החיוב על הגברא (בספר הלכות) הוא — שישנם חיובי גברא מסויימיםלה: שביתה ממלאכה, שביתה מאכו"ש, קיום מצות מיוחדותלו — והתורה קבעה זמנים מיוחדים שבהם צריך האדם לקיים מצות ואזהרות אלו (בפועל)לז.