וא' מהחילוקים שנאמר בפוסקים בין הני טעמי הואנא: לטעם הא' ראוי להשלים התעניתנב, משא"כ לטעם הב' והג' — א"צ להשלימו, כפשוט (ולאידך אם נתאחרה החופה עד אחר צה"כ — לטעם הא' א"צ להתענות רק עד צה"כ, ולטעם הב' והג' — צריכים להתענות עד אחרי החופה).
וי"ל שאפי' את"ל שגם לטעם הא' (דהוא יום סליחה שלהם) אין צריך להשלים התענית — כיון שגם תענית שעות נחשב כתעניתנג — יש חילוק עיקרי בין הני ג' טעמי בהגדרת מהות התענית: לטעם הא' יש כאן חלות דין תענית על הגברא וגם על היוםנד; משא"כ לטעם הב' והג', דאין בזה חלות תענית, אפי' על הגברא, כ"א רק שלילה והעדר האכילה.
והנה פשוט דלכו"ע (גם הפוסקים שנקטו הטעם הב' והג') הרי יום החופה הוא יום מחילה וסליחה להחתן והכלה, כפשטות דרשת רז"ל בירושלמי ומדרש שמואל.
ולפ"ז צ"ל, שהפוסקים שנתנו טעמים אחרים להתענית סבירא להו שמחילתם של החו"כ אינה תלוי' בתשובה ותענית של תשובה, אלא המחילה באה ע"י הנשואין לבד.
ומכיון שלכו"ענה יום חופתם של החתן והכלה הוי יום מחילה וסליחה (ע"ד יום כיפור), יש לומר, שהמחלוקת בין הטעמים הנ"ל שבפוסקים — אם זקוקים לתענית של תשובה בשביל הכפרה — היא בדוגמת הפלוגתא שמצינו בענין כפרת יום הכפוריםנו: לדעת רבי בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר, דעיצומו של יוה"כ מכפר, ולדעת רבנן — רק אם עשה תשובה יוה"כ מכפר.
ועד"ז הוא בנדו"ד, דהאומרים דמתענין משום דהוי יום סליחה ויו"כ דידהו, ס"ל דחתן וכלה צריכים עשית תשובה לכפרתןנז, דזהו תוכן תענית של תשובהנח (כמ"ש הרמב"םנט דהצום הוא "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה"), ואלו שנקטו הטעם הב' והג' הנ"ל — ס"ל דהכפרה היא מצד עיצומו של יום (חופתן), ע"ד דעת רבי (הנ"ל) בנוגע ליוה"כ.