216

בידי אחזירנו לך"), אלא כגירסת ה­שאילתות^יד בקושיית ר"ח ד"יהודה גופי' לוה הוא דכתיב^טו שלחה הנער אתי"^טז, ובכגון דא הרי גם רב הונא ס"ל לכאו­רה שאינו לשון ערבות?

וגם דברי רב הונא טעונים ביאור, דמה ענין דין ערבות בממון לערבות דיהודה, שלכאורה לא שייך בזה דין ערבות — ואינו חיוב ממון^יז (ושעבוד ד­דין ערבות)^יח.

ולכן נ"ל, שאין כוונת ר"ה שאצל יהודה הי' דין ושיעבוד של ערבות, אלא כיון שיהודה הגדיר הבטחתו ליעקב ב­שם "ערבות" — למדין מזה דין ערבות בממון, כדלקמן.

ב. ביאור הדבר:

שעבודו של ערב יש לבארו בשני אופנים: א) השעבוד שייך רק להחוב, ד­משעבד נפשי' לשלם חובו של הלוה, ב) הערב עומד במקום הלוה, ולכן שעבוד הגוף שעל הלוה לשלם חובו (ופריעת בע"ח מצוה), חל על הערב^יט (העומד במקומו)^כ.

ויש לומר, שזוהי כוונת רב הונא שלומד דין ערבות מערבות הנאמר ביהודה, כי ס"ל ששעבוד (הגוף של) ה­ערב (בכל ערב^כא) הוא (לא רק על החוב, אלא הוא) כשעבוד הגוף שעל הלוה, כי הוי כאילו הערב בעצמו קיבל המעות מיד המלוה^כב. וע"ז שפיר יש להביא סמוכין מערבות דיהודה, שהי' באופן ש­שעבד נפשו לגמרי ("ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות כו'"^כג), "אנכי אערבנו מידי תבקשנו".

משא"כ ר"י ס"ל שדין ערבות נלמד ממ"ש "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך גו'", משום שלדעתו דין ערבות ד­ממון שייך רק להממון דהחוב שמתחייב לשלם ממון, ואין זה שעבוד הגוף כמו הלוה [ולסברא ודיעה זו הקשה ר"ח ד­ערבות דיהודה "הא קבלנות היא", או כגירסת השאילתות "התם יהודה גופי' לוה הוא", כי אופן הערבות דיהודה ל­החזיר את בנימין הוא ע"י שהעמיד עצמו במקומו (לא השתדלות וחיוב להחזיר את בנימין), לא ערב סתם אלא כמו קבלן או לוה, משא"כ ר"ה ס"ל דגם בחוב דממון בפשטות השעבוד הוא משום שחובו של חבירו הלוה הריהו כשלו, וממילא מ­שעבד נפשו]. ולכן למד ר"י מהכתוב "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך וגו'", שמודגש בהכתוב^כד שהוא אדם זר, אלא שנעשה ערב לו.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org