תמיד יראה במחשבתו איזה מדה נולד בו, אם מאהבה [או] מיראה או מתפארת, ויעלה אותה המחשבה למעלה. אף על פי שהוא מעניני עולם הזה בתאות גופניות הוא יכול להעלות אותה. וידע שאותה המחשבה צריך להתתקן בזו השעה, אם באהבה אם ביראה אם בהתפארות, שנתקלקלה מחמת השבירה, ועכשיו הוא עת להעלות אותה. ולכך ירדה המחשבה מעולמות עליונים ובאה לאדם כדי להעלותה מהשבירה, היינו שידבק עצמו בבורא ית' לפי אותה המדה הנ"ל, אם באהבה או ביראה או בתפארת ובשאר מדות של ז' ימי הבנין. וכן באכילה ושתיה, כשנולד בו אהבה אז לוקח התענוג שהיה מאכילה ושתיה זו ומעלה אותו התענוג לבורא ית'. וזה המשל [הראשון] שייך בענין שאמרו רז"ל שמצוה בשבת אכילה ושתיה. . ו לכאורה קשה מה הנאה יש לנשמה יתירה ב אכילה ושתיה, ולפי המשל הזה אתי שפיר, שהנשמה יתירה יש לה ג"כ תענוג זה כמ"ש בזהר ע"פ באתי לגני כו' [בשביל רעותא דילה אכיל ושתי]. וכן כשנולד בו התפארות יעלה אותו התפארות שיש באותו דבר, שמכח זה נולד אותו התפארות, וידבק אותו להבורא יתברך. שבכל דבר נמצא התפשטות הבורא יתברך שמלא כל הארץ כבודו, ויעלה אותו הפנימית שיש באותו דבר, כ"א לפי מדתו מז' ימי הבנין, וידבק הפנימית של אותו הדבר בבורא יתברך.